הטיסה לסנטוריני 21.6.04 - 18 מטס בינ"ל בארגון AOPA יוון
מאת איציק מה-יפית
קיבלתי שתי פניות ישירות ומרומזות, עם סרטון וידיאו כעידוד, לכתיבת הסיכום למטס. לא טרחתי, לפני עידוד זה, לכתוב את הסיכום כיוון שמיציתי את כישורי כסופר מסעות בסיכום הראלי לתורכיה, ספט' ש"ז. אבל להימלט בלא כלום כנראה שאי אפשר, לפיכך אנסה לתאר בצורה המתומצתת ביותר את קורותינו בסוף שבוע ארוך זה. אם הסיכום ארוך מעבר למתבקש, או מכיל יותר מדי אכלנו/שתינו/טסנו וכו', אתכם הסליחה.
מבחינתי המסע החל עם הפצת הידיעה על קיום המטס. בשלב ראשון הלכתי למונאייר להזמין מטוס. השלב השני היה למצוא שותפים. כידוע לכולם, במיוחד לאלה שהפרוטה מצויה בכיסם במשורה, ההנאה מהטיסה הינה ביחס הפוך לעלותה (ככל שמשלמים פחות נהנים יותר, לפחות אצלי כך). כיוון שרציתי הנאה מקסימלית חיפשתי עוד שלושה שותפים לטיסה, רצוי ששנים מהם לא ישבו מעודם מאחורי מוט ההיגוי.
שלב מציאת השותף היה מאד פשוט. באחת מפגישות הפרלמנט של יום שישי, במונאייר, פגשתי את ידידי משכבר הימים, ושותפי למסע אחד ללרנקה – את יהודה סוויסה, וכעבור עשר דקות הלה גוייס למשימת הורדת עלות הטיסה. וכמו שנאמר - טובים השניים מן האחד. עכשיו החל השלב המסובך. היכן מוצאים עוד שני נוסעים שיסכימו לשבת מאחור כשתיים עשרה שעות (הלוך וחזור), לשמוע את בלבולי המוח של הבקרים ושלנו, ולהינות? כמובן שלא מצאנו אבל יגאל אמירי, שהשתוקק גם הוא להצטרף למסע, שמע אודותינו והביא את הנדוניה – אחיו דוד שאינו טייס. הנה כי כן הסתיימה מלאכת שיבוץ התפקידים.
כיוון שיהודה ויגאל טרם עברו את קו לרנקה מערבה, מוניתי לחונך לאורך כל הטיסה, כלומר, למעט הקטעים שאני השולט במטוס יועד לי באופן קבוע כסא ימין. מי צריך יותר מזה?
השלב הבא היה להכין את תוכניות הטיסה. למי שעשה כבר נתיבים אלו פעם או פעמיים, המשימה לא קשה במיוחד. חפש את המפות הנדרשות, עבור על הנתיבים עם עפרון סימון, זהה את השדות לנחיתה, סדר את הדפיות, ארגן דפיות לשדות אלטרנטיביים, הכנס הכל לקלסר מסודר, והרי לך תיק טיסה לתפארת. יהודה ידידי סייע בהכנות, שבחלק מהם קפצנו למרכז תיאום וללקט את הדפיות והנתיבים החסרים בקלסר, לצלם במספר העותקים הנדרש וכך לכל אחד מאיתנו היה תיק טיסה מסודר (ותודה מיוחדת ליוני עינב שדאג לכל מחסורינו).
שבועיים לפני הטיסה מתברר שהמטוס שהוזמן במונאייר שרוי בריב אוהבים. מונאייר והשותף במטוס לא הגיעו לכלל הסכמה על הבעלות הסופית של המטוס. המטוס המתין בסבלנות ברחבה המזרחית, פג תוקף CoA. ובכלל, כשראיתי אותו המטוס היה רגוע מאד. לא היו לו שום כוונות להגיע לסנטוריני. ידידנו יגאל הפעיל את כל קשריו החברתיים ובעזרתם הגענו אל CHL, מטוס לתפארת. צעצוע למבוגרים. מטוס שמור, מתוחזק ומטופח. מאה ושמונים סוסים נוהמים. לֵמה עוד זקוק טייס בטיסתו מעבר לים? GPS משוכלל שכמותו טרם ראיתי (Garmin 430), טייס אוטומטי תקין, והכי חשוב, שניהם משועבדים זה לזה. ממש מפחיד. הצורך להחזיר את המטוס כפי שקיבלנו אותו מחייב מאד. קבענו עם בעלי המטוס לבצע טיסת היכרות. כוונתנו הייתה להכיר את המטוס על תכונותיו היחודיות, אבל היה ברור שבעלי המטוס רצו לעשות היכרות עימנו, בסיוע יוסי סבטי, לפני שיעניקו לנו צעצוע שכזה לסוף שבוע.
יום שישי, נפגשים עם סבטי בשדה, תדרוך קצר ויוצאים להקפות. כיוון שלא זה נושא הכותרת אדלג על קטע זה במהירות. אציין רק שההתרשמות והתחושה שהמטוס לא יאכזב אותנו רק התגברה לאחר הקפות אלו. למדנו אותו.
כיוון שהוטל עלי להיות מפעיל ה – GPS, שמעולם לא ראיתי ולא תפעלתי (למי יש כסף לקנות מכשיר שכזה), יגאל שלח אותי לאתר של גרמין, שם מצא סימולטור נהדר למכשיר. ואכן מספר ערבים התאמנתי עליו עד שהרגשתי כשיר לתפעל אותו גם על המטוס.
בינתיים, יהודה עושה חישובי משקל ואיזון. מתברר שאנחנו במגבלת המשקל והאיזון. כלומר תדלוק המיכל האחרוי יוציא אותנו מהמעטפת. מתייעצים עם מספר מומחים למטוס ומגיעים למסקנה שנוותר למיכל האחורי ולא נתדלק אותו. הפסדנו שמונה עשרה גלון. ישירות לרודוס לא בא בחשבון, נאלץ לתדלק בפאפוס. מילא, Abelair הנה אנחנו באים. הוצאתי אליהם דוא"ל קיבלתי אישור, הם ישמחו לארח אותנו בשני הכיוונים. גם אני הייתי שמח לעשות זאת תמורת מאה דולר. ערב לפני הטיסה, כפי שמתבקש מהנוהלים הקבועים, והתדריכים שזאב גבאי ביצע, שלחתי את תוכנית הטיסה למרכז תיאום בנתב"ג ומרכז תיאום בשדה דב. וכמו ילד טוב ירושלים מרים טלפון לוודא שאכן הגיעו ליעדם. ואכן הגיעו והכל היה בסדר, לשעה זו.
נפגשנו ביום שישי בשעה המוסכמת "ליד המפתחות", או למי שזוכר – ליד מודיעין טייס ז"ל. מילוי הטפסים הנדרשים במרכז התפעול של שדה דב, חידוש תוכנית הטיסה כיוון שהאיש של אתמול בערב "החביא" את תוכנית הטיסה שלי, איסוף דפי המטאורולוגיה, ויאללה לאווירון. בפגישה האחרונה שהייתה לנו ב"גבעת שחף" עם מנהל שדה דב, שאלתי מדוע אנחנו נדרשים לעבור בידוק כל אימת שאנחנו רוצים להגיע למטוסים. משיכת הכתף של הנ"ל היתה התשובה במייטבה. ולמה נזכרתי בזה? כשעברנו את מתקן השיקוף, היפייפיה המקומית סירבה לאפשר לנו לקחת עימנו את סירת ההצלה כיוון "שיש בו בקבוק צלילה וללא אישור הקב"ט אני לא יכולה לשחרר לכם אותו". בדרך כלל יש לי פתיל קצר, אבל הפעם החזקתי חזק בתיק שהיה תלוי על כתפי מחשש שהוא יהווה נשק קר כנגד הטמטום המצוי ביפייפיות השיקוף. אחד מהמאבטחים שהזדמן למקום נקרא להתערב ואני התרחקתי, חששתי שאם אפתח את פי המצב רק יחמיר. יגאל, בסבלנותו הרבה, הסביר למאבטח מה יש בסירה ובסופו של דבר הסירה "שוחררה" לדרכה. מיהרנו לצאת לפני שימצאו אצלנו אולרים או כל מיני כלים מסוכנים ולאחר תחקיר מקיף ימסרו אותם לטייס, קרי - לאחד מאיתנו.
והנה "היפיפיה הנמה". צבועה בצבעי לבן אפור, מכוסה בטל הבוקר ובכל הכיסויים האפשריים, ממתינה לנו. מחלקים את העבודה – בדיקות לפני טיסה, הורדת כיסויים, ארגון המטען, לבישת חזיית ההצלה (הקפדה שלי, בחצית חוף חובה לבישת החזיה) הכל מוכן. אפשר לצאת לדרך.
למודים מנסיונות קודמים, יגאל הצטייד (רכש) במכשיר קשר נייד "לכל מקרה". אחד המקרים היזומים היה לבקש אישור התנעה במכשיר הידני. ואכן מה שיגורנו בא לנו. הפקח מודיע שמרכז תיאום לא מאשר את היציאה ומבקש להתקשר אליו. הזיעה ניגרת, אני מתחיל להלחץ, "מה לא בסדר הפעם?". ויהודה ידידי, כדי להרגיע אותי שופך שמן על המדורה: "אמרתי לך שצריך להתקשר שוב ולברר". ואני, תמים שכמוני, חשבתי שמשלוח הטפסים והסיכום הטלפוני בין מרכז התפעול בשדה למרכז התיאום בב"ג מספיק. אני מחייג אליהם בנייד. מנסה להצמיד את הטלפון לאוזן, קצת קשה כיוון שהזיעה ניגרת מכל מקום אפשרי. שומע את נזיפות מרכז התיאום על צורת מילוי תוכנית הטיסה, מתנצל בכדי שאפשר יהיה להפעיל את המאוורר (מדחף, למי שעוד לא תפס) כמה שיותר מהר, מבצע ביחד איתם, בהכנעה, תיקון טלפוני ומקבל מהם לבסוף אישור שהטפסים מולאו לשביעות רצונם. יופי, ממתינים עוד דקה או שתיים ויש אישור מהמגדל להניע. סוף סוף.
יצאנו לדרך. יגאל מטיס. הדרך ללא ארועים מיוחדים. שמים כחולים ממעל, ים כחול למטה ובאוזניות שומעים את קול ישראל. יגאל מטפס לגובה המרשה. בניגוד למטוסים האחרים שאני מכיר, הגענו לגובה שש הרבה לפני "יוסף". הוכחה ראשונה לאיכותו של המטוס שקבלנו לידינו. אני מוכיח את בקיאותי בהפעלת ה – GPS. בוחר direct ל - VELOX. המכשיר מסמן את הקו האדום לנקודה. מפעילים את הטייס האוטומטי, משעבדים אותו למכשיר, והפלא ופלא – המטוס שומר קו בצורה קנאית. משבי הרוח הקלים לא מזיזים לטייס האוטומטי, הוא בשלו, בתנועת מאזנות קלה מחזיר את המטוס לקו ששורטט על ה – GPS. וכך אנחנו משייטים במהירות קרקעית של תשעים קשר, משמע רוח אף של עשרה קשרים, ומתקרבים ל - VELOX. פיקוח תל אביב מעביר אותנו לניקוסיה. קלימרה קצר, ולא שכנענו את ניקוסיה לתת כיוון ישירות לפאפוס. ממשיכים בכיוון הפורמלי בנתיב עד שלפתע מתרצה קלימרה ונותן כיוון ישירות לפאפוס. שוב direct ב GPS ויגאל שם את אף המטוס לכיוון נקודת התדלוק הראשונה.
מתקרבים לחוף. שמים פעמינו לפאפוס, בודקים מסלול בשימוש ויגאל נוחת ברכות. מסיעים לרחבה, גברת ומר Abelair כבר מחכים לנו. המיכלית גם היא בדרך, ולא, הם לא קבלו את תוכנית הטיסה להמשך הדרך מב"ג. וכי למה ציפיתי? שולף את ערימת הטפסים הריקה וממלא עוד תוכנית טיסה. הפעם כבר החכמתי והבאתי אתי בלוק שלם. עד שהמיכלית מסיימת את התדלוק ודוד אמירי (אחיו של יגאל) מסיים את הסידורים הכספיים אני מספיק לרוקן מיכלים פנימיים, לרוקן בקבוק מים תרומת abelair וחושב על יזהר נוי בהציתי את הסיגריה הראשונה לאותו היום. מקבלים את הקבלות, מנקזים את המיכלים וחוזרים למטוס. הפעם יהודה תופס את ההגאים ואני לימינו. יצאנו לדרך, היעד רודוס. לתדלוק נוסף וביקורת גבולות.
ושוב אנחנו מעל הים. יהודה משחק עם ה – GPS שלו, אני עם זה של המטוס. בודק את המידע שאפשר לחלוב ממנו. כל מסך ומידע שמתגלה על פניו רק מעצים את ההנאה ממנו. הים הכחול משתרע מאופק לאופק, פה ושם קבוצות צמר של עננים מתחתינו. יגאל, בידענות רבה, מנסה לזהות את היכטות הבודדות ששטות בים התיכון. כבעל אחת כזו הפליא בידענותו. אני שומר על הקשר עם ניקוסיה ואחר כך עם אתונה ו/או רודוס. חלפנו את DASNI. לפי ה – GPS מישהו הזיז את השלט של הנקודה. לא נורא, עוד שעה לרודוס. השליטה במטוס הפכה להיות ענין של מה בכך, הטייס האוטומטי וה – GPS עושים את העבודה. ליהודה נותר רק לשמור על הגובה ולא להפריע למטוס לטוס.
מתקרבים לרודוס. אני עובר לערוץ ATIS. הפקח היווני כנראה נפל על הראש או שחטף כאב בטן. היינו צריכים לשמוע את הדיווח כחמש פעמים עד שהבנו מה הוא מקשקש. צרפו את האנגלית במבטא יווני וקצב של מקלע כבד ותבינו את מה ששמענו. לבסוף קלטנו את מה שהיה חשוב לנו, מסלול בשימוש, כיוון ועוצמת הרוח והראות, מספיק בכדי להגיע בשלום בכיוון הנכון. כיוון שהמרשה היה VFR אנחנו צריכים להכנס דרך צ'רלי ומשם דרך אפנדו מעל לשדה מריצה ולצלע עם הרוח של המסלול. היכן זה צ'רלי לא זכרתי, שיערתי, על פי הדפית שבידי, את מיקומה בהתאם למרחקה מ – VOR RDS, אפנדו נמצאה בקלות רבה יותר, זכרתי את מיקומה מטיסתי הקודמת. מזהים את הנקודה, יהודה מפנה את האף למריצה ומשם בין שתי הגבעות לצלע עם הרוח. הפקחית מבקש דיווח ABIM למגדל ומשם הכל פשוט יותר.
רודוס, חזרתי אלייך שנית (פעם ראשונה הייתה במטס לקטאניה/סיציליה). עוד נחיתה חלקה, של יהודה הפעם, ואנחנו מפנים לרחבת החניה. שם כבר עומד ה – CEU עזוב ושומם. כנראה ששוכניו יצאו למסע קניות בדיוטי פרי. מבקש מהמגדל לשלוח את מיכלית התדלוק. הפקחית האדיבה מודיעה לי שכבר הזמינה אותו. מנסיוני בביקור הקודם ידעתי שלא נותר לנו אלא להודות לה ולחכות לצוות התדלוק. ואכן, לא חלפו חמש דקות ומגיע "הבכיר" בצוות ולאחריו מרחוק משתרכת לה באיטיות מרגיזה המיכלית. הבטחתי לעצמי בבוקר שלא אתרגז היום. לא התרגזתי, המתנתי בסבלנות. התדלוק הסתיים, יהודה מסדיר את התשלום ואני שם פעמי למשרד המקומי לסידורי הקרקע, קרי - תשלום אגרת הנחיתה (יצאנו בזול, רק שבעה וחצי יורו. בדרך חזרה ויתרו לנו גם על זה). משם כולנו פוסעים למגדל. הרי ברור שתוכנית הטיסה לא תגיע לכאן כשם שלא הגיעה לפאפוס. ואכן כך היה. שוב מוציא את ערימת הטפסים הריקים וממלא את התוכנית לקטע הבא: לסנטוריני. הפעם זה קל משום שזה הקטע האחרון להיום. בינתיים דוד קושר קשרים עם מנהל הבקרים וזה מכין לו קפה יווני קר. ממש אירוח למופת. אני הסתפקתי במים קרים. נכנסתי למטארולוגיה לקבל תחזית לנתיב ובסנטוריני. בנתיב אין משהו מיוחד. המדאיג היה שבסנטוריני מחכה לנו רוח של 20 קשרים צולבת למסלול. ושוב שמים פעמנו למטוס. מתארגנים לטיסה. הפעם אני לוקח. החזיות עלינו, הסירה מאחורי הכסא הימני (בעיות משקל ואיזון, הזכרתי כבר?), הכנת מפת הנתיב לקטע הבא, הכנת הדפיות של סנטוריני, ובהישג יד גם השדות החלופיים. מוכנים. קורא למגדל ומבקש אישור התנעה. מקבל אישור התנעה והסעה. מסיעים, מקבלים אישור להתיישר ולהמריא. בארבע מאות רגל מפנה אף לכיוון כללי מערבה. מכוון GPS directל – ASTIS, נועל טייס אוטומטי ומטפס בשיעור מתון לגובה המרשה. צפויה לנו שעה ומחצה של טיסת כיף. קצת רוח אף, לא נורא. שומר סל"ד 2400, לשמור על חיי המנוע. מתחתנו מופיעים האיים הקטנים והשוממים המוכרים לכל מי שחולף באיזור. טיסה כיפית, לא מאמצים את הידים להלחם ברוח ובשינויי הכיוון. ידידינו הממוכשרים עושים את העבודה עבורינו. משאיר זמן להביט למטה בספינות, באיים המיוחדים, בשדה התעופה Astipalia (LGPL) המשתרע מקצה אחד של האי לקצהו השני. מספרים חוויות ורכילויות והזמן עובר בכיף. המגבלה שהטילה יולי, מארגנת המפגש, היה להגיע עד שש בערב. לא צריכות להיות בעיות, נגיע במועד.
מתקרבים ל – ASTIS ומשם תוך שמירת הקשר עם סנטוריני פונים דרומה לכיוון השדה. זוכר את אזהרת רוח המסלול שקיבלתי ברודוס. הפקח בשדה מעביר לי ATIS יזום. מסלול בשימוש 16. באמצע עם הרוח מודיע לי על כבד שקורא בפיינל ושואל אם יש לי קשר עין איתו. מנסים לזהות את המתקרב אולם ללא הועיל, כנראה רחוק מדי. אני מודיע לפקח negative, not in sight ונשלחים לבצע orbit במקום שהיינו, צלע עם הרוח. לאחר שתי הקפות, יהודה מזהה את המטוס שמתקרב לנחיתה. מודיע לפקח על קשר עין עם הנוחת ומקבלים אישור להכנס לפיינל. בינתיים אני שומע את CEU מבקש QDM לשדה. כנראה בעיות עם ה – GPS שלו. מתארגנים לנחיתה, בד"ח לקראת נחיתה, כולם חגורים. מוכן לנחיתה. עקב ההקפות בהמתנה אני גבוה מעט בפיינל. מבצע החלקה לכיוון המסלול ומאבד גובה בהתאם לצורך. ה – PAPI מסייעים בשמירת הגובה הנדרש בהנמכה. עקב הרוח משמאל, מכניס אף לרוח. הרבה אף, כמעט שלושים מעלות אף לרוח. המסלול מתקרב, אני מיוצב על ציר המסלול, שומר בעזרת הגה כיוון את הציר בכוח. הרוח הודפת ימינה ואני שומר ציר בעזרת המנוע ורגל שמאל. נוגעים במסלול במהירות של כשבעים וחמישה קשרים. הרוח דוחפת אותנו ימינה לכיוון השוליים הימניים של המסלול. כל הרגל בפנים ואני מצליח ליצב את המטוס תוך הקטנת מהירות. מגיע לנקודת הפינוי. ה – FOLLOW ME כבר ממתין לנו. נוסעים אחריו לנקודת החניה. המיוחד בנקודה היה שזה דת"ק של חיל האוויר היווני. הגענו בשלום. השעה קצת לאחר השעה שש בערב. כשבע שעות על ה – Hobs מאז צאתנו משדה דב.
תם חלקו הראשון של המסע, כך חשבנו לפחות. יצאנו מהמטוס והחלנו בפרוק הציוד ועגינת המטוס. הרוח הייתה חזקה וחששנו שהמטוס יפגע. חבל קשירה אחד שהיה במטוס לא הספיק. מארחנו ומקבל פנינו, טכנאי מטוסים באגודה היוונית, סייע לנו למצוא חבל שני ולעגון את המטוס. בינתיים, תוך כדי ההתארגנות, מגיעה יולי, יו"ר אגודת התעופה היוונית והמארחת שלנו, כולה בריטוטים, פרועה ונרגשת. מתחילה לתחקר אותי איך הייתה הנחיתה, האם הרוח הייתה חזקה ועוד כמה שאלות שלא הבנתי את פשרן. עניתי לשאלותיה וביקשתי לדעת מה קרה שהיא נסערת כל כך. תשובתה די הממה אותי. 4X-CEU ירד מהמסלול תוך כדי נחיתה, נסחף לגדר המסלול ושם נעצר. הנוסעים יצאו ללא פגע אולם נלקחו לבית החולים לבדיקות. המטוס כנראה total lost. לא כל כך הבנתי מתי כל זה קרה. רק לפני כמה דקות בקשו QDM מהמגדל, בשלב ההסעה שלנו לא שמעתי שום דבר חריג, ועכשיו זה? מהרתי לשולי הדת"ק ואכן ראיתי מרחוק את המטוס, שמוכר לי אישית מטיסתנו לקטאניה, עומד בפוזה מפחידה, עם הזנב כלפי מעלה, ליד גדר השדה. המחזה הזכיר לי שעלינו להתקשר לארץ ולהודיע שהגענו בשלום לפני שהחדשות תשגנה אותנו.
כיוון שלנו כבר לא היה מה לעשות בנדון, ביקשתי ממארחנו שידאג לתדלוק המטוס. הדבר לא צלח כיוון שהמיכלית לא הייתה מצויידת בפיה המתאימה לקוטר פתח המיכל שלנו. לא התרגשתי מזה, כמות הדלק שנותרה במיכלים תספיק להגיע לרודוס ללא בעיות. המחיר שמארחנו התכוון לגבות עבור הדלק רק שכנע אותי לא ללחוץ עליו למצוא פתרון לתדלוק. אספנו את הציוד ונכנסנו לרכב שבא לאסוף אותנו. הצטרפנו לנוסעים נוספים שישבו ברכב וכולנו לנקודת המפגש הראשונה.
לאחר מספר דקות של נסיעה הגענו למועדון הקצינים של הבסיס. בחוץ על המדשאה כבר חיכו המארגנים עם תגי שמות לכל אחד מאיתנו, דפי תדריך וסדר יום, והכי חשוב, שתיה מכל סוג וללא הגבלה. כוס קפה חזק וסיגריה הזכירו לי שוב את יזהר נוי שכנראה לא היה עומד בקצב של שתי סיגריות ליום (ולא ארצה לפרסם כיצד התגבר על חסך זה בטיסותינו המשותפות). כוס בירה צוננת סיימה את הצמאון שלי בשלב זה. סביבנו, ישובים סביב השולחנות שעל הדשא, האורחים האחרים שהגיעו בשעה האחרונה, וכולם מנסים להבין ולתחקר אחד את השני מה קרה למטוס שסיים את המסע בגדר המסלול. הזמן חלף לאיטו, אני מת להתקלח, אבל למארחים הזמן לא בוער, הכל בקצב יווני. מחכים לאוטובוס שיקח אותנו למלון. כבר אחרי שמונה בערב, השמש מתחילה את טבילתה לתוך הים בצידו המערבי של האי, שאינו גלוי לעינינו מהמקום בו נמצאנו. קצת לחצים על המארגנים והאוטובוס מופיע. עולים עליו ותוך מספר דקות מגיעים למלון. מה אומר, אי מיניאטורי. לכל מקום מגיעים תוך מספר דקות, אפשר גם בהליכה.
בקבלה למלון Santorini Image ממתינים לנו עם המפתחות לחדרים, לפי הציוות שהוכן לפני המסע. יהודה ואני שותפים לחדר. הולכים לאגף בו מצוי חדרנו. חדר נוח והעיקר, המקלחת ממתינה. תענוג.
סיומו של הערב היה בארוחה משותפת באחת מהמסעדות באיזור התיירות. בחוץ רוח עזה. ניסיתי לא לחשוב מה קורה למטוסים שלנו. תקוותי הייתה שהחבלים, בהם עגנו את המטוסים, יחזיקו מעמד בעוצמת הרוח שנשבה. בפנים הוגשה הארוחה שטעמה היה כטעם ארוחות מוזמנות למאה איש. השעה הייתה כל כך מאוחרת ואני כל כך עייף שאיני זוכר מאומה מהבילוי הלילי הראשון שלנו. חזרנו למלון ונפלתי שדוד על מיטתי. תם יומו הראשון של המסע.
שבת. היום מיועד לטיולי תיירים באי הקטן הזה. אחרי ארוחת הבוקר נלקחנו למוזיאון המקומי. אני מניח שמרביתנו כבר ראינו דברים יפים וגדולים מזה. אבל גם למקומיים יש הסטוריה, שלא מביישת את התרבות ההלנית, והמדריך ניסה להטמיע את כולה בקודקודנו בחצי שעה שלקח לסיים את הסיבוב במוזיאון. שלא ישמע טון מזלזל בדברי, מקום יפה ומסודר, אולם רק הנימוס השאירנו שם. לא חצינו את הים התיכון בכדי להגיע למוזיאון זה. מילא, השלמנו עוד חתיכת תרבות. בזמן שהמדריך קצב לנו הסתובבנו בסמטאות התיירים. כמות מוצרי הזהב שנמכרת שם הדהימה אותי. כל חנות שניה מוכרת מוצרי זהב.
בשעת הצהריים התבקשנו להפגש בנמל המקומי. יוצאים לשייט סביב חופי האי. למי שלא מכיר את המקום, האי בנוי בצורת טבעת שבורה ובמרכז הטבעת, מוקף בים, אי שהתהווה מאחת ההתפרצויות הוולקניות. להגיע לנמל יש שלוש אפשרויות: לרדת עם הרכבל, לשכור חמור/פרד או לרדת רגלי במורד כשש מאות המדרגות עד לתחתית הצוק. אנחנו בחרנו בדרך הקשה, יורדים ברגל. לא הבאנו בחשבון שגם החמורים יורדים במדרגות. הירידה במדרגות הפכה למבצע "איך לא לעלות על מוקשים". והריח... בסופו של דבר הגענו למטה. כל החברים שירדו ברכבל ישבו במסעדה המקומית ושתו לאחר הירידה הקשה שלהם. המתנו לספינה שתיקח אותנו לשייט.
הספינה הגיעה, תפסנו מקום "בסיפון" העליון. יוצאים לדרך, אוויר נעים שוטף אותנו, מפיג במעט את חום הצהריים ששרר במקום. הסיבוב אינו ממושך ולאחר כחצי שעה מגיעים לחוף השני, שם ממתינה לנו המסעדה לארוחת הצהריים מאוחרת. הסעודה שגרתית וכמיטב המטבח היווני, האוזו המתין על כל שולחן ואנחנו הסתערנו מורעבים על הצלחות שהוגשו. המסעדה ממוקמת על קו המים ורעש הגלים שהתנפצו היווה תפאורה מושלמת ומוזיקה עריבה לאוזן כתוספת לארוחה שהוגשה. גם דבר טוב זה הסתיים. טיפסנו חזרה לסירה וחזרנו לנמל. משם, הפעם ברכבל, למעלה לאוטובוסים שהמתינו להחזירנו למלון.
ערב, לאחר מנוחה קצרה תדריך לארוע של מחר. היוונים קראו לארוע racing in Caldera of Santorini"". לא כל כך ידעתי למה לצפות, איזו תחרות ניתן כבר לבצע מעל האי הזעיר הזה. מסתבר שניתן גם ניתן. למשתתפים ניתנה מפה של האי עם נתיבים מסומנים לאורכו ולרוחבו של האי. המתחרים צריכים היו להצהיר על זמן מדויק למעבר מעל כל נקודה, שהוצב בה צופה. הזוכה יהיה זה שזמנו יהיה קרוב יותר לזמן שנקב לפני הטיסה. אני לא התכוונתי להשתתף בתחרות מחשש של כמות מטוסים משתתפים על פני מרחב כל כך קטן. שאר משתתפי המסע הישראלים נמנעו גם הם, כל אחד וסיבותיו עימו. לבסוף נרשמו לתחרות עשרה מטוסים. הארוע הסתיים בהגשת המירשים לטיסה חזרה ארצה לנציג המארחים, שדאג להעבירם לאן שצריך, ובכך חסך לנו זמן בבוקרו של יום היציאה.
לאחר התדריך מנוחה והתארגנות לארוחת ערב של דגים. מחוסר ארועים חריגים והשיגרה, אדלג על ארוע זה ישירות לבוקרו של יום ראשון.
יום ראשון. מתעורר מאוחר יחסית, כמעט שבע וחצי. חושב על עמיתי למשרד שחבשו כבר את שולחן משרדם ואני מבלה בכיף במרחק 500 מיל מהם. סדר היום ליום זה כלל ועידה כלשהי בנושא התעופה הכללית, תצפית לתחרות האווירית (לאלו שוויתרו על התענוג בהשתתפות) וארוחת ערב רשמית לפרידה ממשתתפי הראלי.
לאחר ארוחת הבוקר יוצאים לאולם בו נערכת הוועידה. להפתעתי אני מוצא את עצמי עם עוד שני ישראלים בלבד, וגם הם נעלמו לאחר שעה קלה. היה חסר לי רק דגל ישראל בכדי שאייצג בכבוד את מדינתנו. נעלבתי כמעה בשם היוזמים והמארחים, אבל למראה כמות המשתתפים ב"וועידה" הבנתי שחוסר הנימוס לא פגע רק בנו. מתוך כמאה משתתפים בראלי זה, נוכחו באולם פחות מעשרים, כולל המארגנים. כנראה שראלי לא צריך לכלול ועידות. בכדי לא להלאות את הקורא אדלג על תוכן ומהלך הכינוס ההזוי הזה. לאלו שמסתקרנים מאד לדעת את תוכנו של המפגש הזה אומר רק שהיו בו שני דוברים, הראשון סגן מזכיר AOPA הארופאי שהזכיר לנו עד כמה אנחנו טובים, והשני היה מנהל חברת תעופה מקומית שסיפר על הצרות שיש לחברות התעופה הקטנות עם השלטונות היווניים, עד שבא לבכות. מסתבר שבארץ המצב ממש זהב. האירוע היחיד שנצרב בזכרוני הוא הקשר שנוצר בסיום הכינוס, ובזמן ההמתנה לאוטבוס, עם אחד הטייסים הלבנונים. לראלי הגיע מטוס אחד מבירות ובו שני טייסים ובנות זוגם. שניהם, ונשותיהם, ילידי ארה"ב הברית שעשו עליה לכור מחצבתם. שוחחנו קצת על השלום ומשמעויותיו למזרח התיכון וכמובן גם בנושאי תעופה. בחורים חביבים בהחלט. נוהגים לצאת לסופי שבוע למצרים על הנתיב מערבית לתחום האווירי של ישראל. הזמנתי אותם למפגש בשדה דוב, לכשיפרוץ השלום, באחת מטיסותיהם בעתיד.
עוד צהרי יום חם. אנחנו (באוטובוס כמובן) שמים פעמינו לנקודת התצפית בתחרות האווירית, שהוגדרה על ידי המארחים: "Watching from SANTO test wine." . חנות יינות כולל מסעדה על מרפסת המשקיפה מעל פני הצוק על מערב האי והקלדרה. ארוחת צהרים קלה המתינה לנו במקום, ובלווית היין שהוגש לנו בשפע צפינו במטוסים שחלפו מעל ראשינו במסגרת התחרות. כפי שרואים בתמונה למטה, אכן מקום מנוחה ותצפית נהדרים. בהחלט נהנתי מהנוף, הטיסות, ובעיקר מהיין הטוב. העברנו שם כמה שעות בכיף.
בינתיים מגיעים יהודה ויגאל על גבי קטנועים ששכרו בבוקרו של יום. בשיכלם כי רב יצאו לתור את האי במקום למצוא עצמם בכינוס הזוי. יהודה מזמין אותי לרכב איתו חזרה למלון. יוצאים לדרך, את פרס הניווט המצטיין לא היינו מקבלים על דרכנו למלון. אבל, כמו שכתבתי אי שם למעלה, אי אפשר ללכת לאיבוד באי הזה. לבסוף הגענו. מקלחת, מנוחה ומתארגנים לארוע הפרידה.
ארוחת ערב במסעדה מכובדת, תחת מטרית הכוכבים, על שפת בריכת שחיה מצד אחד וליד החוף מצד שני. האוכל בשפע, הפולקלור היווני על הבימה הקטנה. ובצד ממתין השולחן עם הגביעים, המגינים, התעודות וכל שאר מיני מזכרות לזוכים בתחרות ולמשתתפים בראלי. הנאומים החלו, לא בדיוק הצד החזק בעצבי. השעה מתאחרת, כבר אחרי חצות, מחר צריך להשכים למטוסים, ואלה מדברים, ומדברים, ומדברים, ובין כל נאום ודיבור כולם רוצים להתנשק עם יולי, יו"ר האגודה היוונית – המארחת שלנו. וברקע משחק הכדורגל בין יוון לרוסיה. עיניהם של מרבית המקומיים במסך הטלויזיה שהיה בצד. אותם זה עניין יותר.
הנה מה טוב ומה נעים, נפרדים זה מזה, וגם זה נגמר. יוצאים למלון. מתארגנים למחר, הכנת חומר הטיסה בקלסר, הכנסת החולצה ושני זוגות התחתונים לתיק ואנחנו מוכנים לתזוזה מוקדם בבוקר. לא נותר הרבה זמן לישון, השעה כבר לאחר שתיים בלילה והשכמה מתוכננת לשש בבוקר.
והנה השעה כבר שש ומשהו בבוקרו של יום שני. חוזרים לתל אביב. יהודה ואני מתחלקים בזמן רחצת הבוקר לוקחים את הפקלאות והולכים לפתוח את חדר האוכל. האוטובוס הראשון יוצא לשדה בשעה שבע וחצי. מנסיון של יום הגעתנו לכאן, רצוי לאכול ארוחת בוקר טובה לפני היציאה לדרך, יום ארוך מחכה לנו. המלצריות בחדר האוכל מופתעות מההתנפלות שלנו עליהן. כנראה לא טרחו לספר להם שההונים עוזבים היום. למזלנו הן עמדו בלוח הזמנים וחדר האוכל היה מוכן לקלוט אותנו בשעה היעודה. אכלנו כדי שובע ויצאנו להמתין לאוטובוס.
הגענו לשדה. מטוסנו חנה במקום בו עזבנו אותו, יפה, קשור ועגון. הרוח העזה שהדאיגה אותי ביום הגיענו לא הסיטה אותו ממקומו. התחלקנו בתפקידים: יגאל מבצע בדיקה לפני טיסה, אני משחרר את המטוס מעגינתו ומסיר את כל הכיסויים ויהודה מעמיס את הציוד מאחור. ליד ההגאים יגאל, אני בצד ימין. מבקשים ומקבלים אישור התנעה. הדרך חזרה לתל אביב החלה. יגאל מתניע ומסיע לעמדת המראה. מסלול ההסעה שבשיפוצים מחייב אותנו להסעה על המסלול, ירידה ממנו לעבר המשך מסלול ההסעה, בדיקות והתיישרות. יצאנו לדרך. יגאל מטפס לגובה המרשה ולוקח כיוון ל – ASTIS ומשם ישירות לרודוס. אני שוב מתפעל את ה – GPS ומשעבד את הטייס האוטומטי למכשיר. יהודה ודוד מנמנים לסרוגין מאחור. הדרך עוברת ללא ארועים מיוחדים. כשעה ומחצה ואנחנו נוחתים ברודוס לתדלוק ובקורת דרכונים.
ושוב חוזר טכס הזמנת המיכלית והתדלוק. אני עושה פעמי בינתיים למשרד רשות התעופה בשדה להסדרת אגרת הנחיתה. הפקיד, לא זה שהיה שם בדרכנו לסנטוריני, פוטר אותי בתנועת יד לאחר שראה שיש לו עסק עם מטוס קל וארבעה נוסעים. יופי, חסכנו שבעה וחצי יורו. משם עשינו פעמינו, כולנו, למגדל למסירת תוכנית הטיסה לפאפוס. בנוסף הייתה מטלה נוספת שהיה עלי לממש. טייס ה – CEU, שאסף כל מסמך הנוגע למטוס, ביקש ממני לנסות לקבל עותק מתוכנית הטיסה שלו מרודוס לסנטוריני. לי לא היה ברור מדוע היה זקוק לתוכנית, אבל שמחתי לעזור. השאלה היתה האם במגדל ישמחו לעזור. ואכן מנהל המגדל, זה שהכין לדוד קפה קר בדרכנו לסנטוריני, קיבל את פנינו במשרדו ושמח מאד לעזור. נבר בכמה ערימות ניירות, חיטט בארון ברזל אחד, ולבסוף מצא את המבוקש. נתן לי צילום של המסמך, הוסיף לזה כוס מים קרים ולאחר מסירת תוכנית הטיסה שלנו לפאפוס, שיועדה לשעה שתים עשרה, והרבה תודות לאיש, יצאנו לסיבוב Duty Free. הגדרנו לעצמנו שעה חופשית במקום, שלאחריה נפגש במזנון שליד, והתפזרנו ברחבי החנות. כל מבוקשי היה קרטון סיגריות שאני נוהג לעשן. לי הספיקו עשר דקות במקום, שילמתי ויצאתי להמתין לחברי במזנון. לאחר כחצי שעה הצטרפו אלי יהודה, יגאל ודוד. לגמנו בנחת את הקפה ולעסנו בכיף את הסנדביץ שקנינו. נהנתי מכל רגע של שליטה בלוח הזמנים ונהנתי לראות את הנוסעים בחברות התעופה מסתדרים בתור למטוסם. גם שעת הכיף הזו הסתיימה ושמנו פעמינו לביקורת הגבולות ומשם למטוס. הפעם אני אמור לשבת מאחורי ההגה ויהודה לימיני.
הגענו לדלפק הביקורת, כל אחד מגיש את דרכונו וזוכה לחותמת השוטר. כשהגיע תורו של יהודה, השוטר מציץ בניירות ומודיע שיש בעיה. לא כל כך הבנתי את האיש ומה הבעיה. לאט לאט התחוור שהאיות של שמו של יהודה על טופס הרשות, כפי שכתבתי, שונה מהאיות בדרכונו. השוטר מסתכל עלינו במבט חמור. לרגע היה נדמה לי שהנה אנחנו הולכים לבלות את השעות הבאות בחקירות מדרגה שלישית עד שנסביר מדוע שיבשתי את שמו של יהודה בטפסים. השוטר מראה לי בכובד ראש את השיבוש ולרגע עולה בראשי הספר שקראתי באותה העת – "המערה" של ז'וזה סראמאגו, שגם בארצו גיבור הסיפור מקבל יחס דומה מנציגי המשטר. לאחר מספר דקות של פישפוש בניירות, הפיכתם מצד לצד, מתרצה השוטר ומרים טלפון למשרד רשות התעופה בשדה, מעדכן את האיש שם בשיבוש השם, כנראה מקבל ממנו אישור להפטר מאיתנו ומנחית בכח רב את החותמת הגואלת בדרכונו של יהודה. יופי, השתררנו מהאפשרות לחקירה מדרגה שלישית. כל שנשאר היה לצאת למטוס ולעזוב לפני שמישהו יתחרט. אבל לא. הסיפור עוד לא נגמר. בדרכנו החוצה חולפים על פנינו אבינועם נעמני ונוסעיו. אבינועם מודיע לי שמהמגדל מחפשים אותנו, יש בעיה במרשה. שוב מתחילות מחשבות טורדות לרוץ במוחי. מה לא בסדר הפעם? עולים למגדל. הפקידה/פקחית מודיעה לי שהתורכים סגרו את נתיב הטיסה לפאפוס עד גובה עשר. בידינו שתי אפשרויות, או להמתין לסיום הסגירה, שעה שתיים מקומי, או לצאת עד צ'ארלי (שישה עשר מיל מרודוס) ולהיות שם בגובה עשר וחצי. בחרתי באפשרות השניה ביודעי שבארץ מחכים לנו בסביבות השעה חמש. הטיפוס לגובה עשר וחצי לא נראתה לי בעייתית עם מאה ושמונים סוסים שמייצר המנוע של מטוסינו. איזו טעות. שינינו את המרשה ויצאנו למטוס.
מתמקמים ומתארגנים, הציוד במקום, חזיות ההצלה, כרגיל, עלינו, דפיות מוכנות. אני קורא למגדל ומקבל אישור התנעה והסעה למסלול. לאחר הניתוק מקבל הנחיה מהמגדל לפניה שמאלית לכיוון צ'ארלי ושאלה אם ברור לי שעלי להיות שם בגובה עשר וחצי. בביטחון רב אני מאשר את ההנחיות ומתחיל בפניה ובטיפוס. עוברים את מריצה, אפנדו ויוצאים לים. ברור לי שבקו ישר לא אהיה בצ'ארלי בגובה הנדרש, לפיכך החלטתי להתחיל טיפוס במעגלים. עד גובה שש לא הייתה בעיה. המטוס מטפס בשיעור נסיקה של חמש מאות רגל בדקה והכל יופי. משם לאט לאט מתחיל שיעור הנסיקה לרדת. בגובה שמונה אנחנו כמעט לא מטפסים. מהירות הטיסה שישים וחמישה קשרים מהירות מכשירית, שיעור נסיקה בין מאה לאפס רגל בדקה וצפצוף אזהרת ההיזדקרות עולה ויורד בהתאם למצב האף. יהודה שומר עלי ועל המהירות. כל פעם שהמהירות מתקרבת לשישים אני חוטף מכה בצלעות (סתם, יהודה אל תתרגש) ושאגה "מהירות". בשלב כל שהוא יהודה מציע לחזור ולחכות לשעה שתיים. החברה מאחור שקטים. לא ראיתי את פניהם כיוון שהייתי מרוכז בהטסה ובשליטה במטוס, אולם ברור לי שלא היו שלווים. אני ממשיך בטיפוס. מעגלי הטיפוס היו כבר באיזור נקודת צ'ארלי. בכדי להקטין את סכנת ההזדקרות ולהגדיל את שיעור הנסיקה אני מחליט להפסיק את הטיפוס בפניה ועובר לטיפוס בקו ישר, תחילה בכיוון מערב ואח"כ חוזר לכיוון צ'ארלי בקווים אלכסוניים אולם ישרים. ואכן שיעור הנסיקה משתפר ועומד על מאתיים רגל בדקה. לאורך כל מהלך הטיפוס אני בודק שוב ושוב את מד חום המנוע ולחץ שמן בכדי לוודא שאנחנו לא מאמצים את המנוע מעבר למגבלותיו. החיוויים בסדר. מסתבר שהסוסים במנוע יודעים לשמור על עצמם, בעזרתי.
לאחר כארבעים דקות טיפוס מגיעים לגובה עשר וחצי ומקבלים אישור מהמגדל לצאת לדרך. לפני מעבר ערוץ אנחנו שומעים את אבינועם מטפס גם הוא לגובה זה. מפתיע בהתייחס לעובדה שלפני שיצאנו אמר לי שימתין בשדה עד סיום הסגירה של הנתיב. קיוותי שאבינועם יעבור את החוויה לא פחות טוב מאיתנו.
שמנו פעמינו ל – DASNI ומשם לפאפוס. צפויות לנו שעתיים של טיסה. שוב, טיסה שקטה וללא ארועים. בגובה שהיינו זכינו לרוח גב של למעלה משלושים קשר, שפיצתה אותנו על הזמן ששרפנו בטיפוס. חמישים מיל מרודוס קיבלנו אישור לרדת לגובה בחירה שלנו. דחפתי אף בצורה עדינה בכדי להרוויח את המהירות בסל"ד נמוך יותר של המנוע ולשמור רוח גב גבוהה ככל שניתן. מתקרבים לפאפוס, החלפת ערוצים, קבלת מידע על מסלול בשימוש ומתקרבים לנחיתה. נוחתים ומסיעים לרחבת החניה שם מחכה לנו כבר אדון וגברת Abelair עם שרותיהם המצויינים. ממלא במקום תוכנית טיסה לתל אביב ומוסרו לבחור. הלה רץ עם זה למגדל וחוזר עם הודעה שהתוכנית מאושרת. יפה, נקווה שאכן כך. המיכלית מצטרפת ומוכנה לתדלוק. אנחנו עושים חשבון מהיר כמה דלק לתדלק. זכרנו את המחיר שדורשים המקומיים עבור כל ליטר של סם החיים הזה למנוע. המחיר, לאלה שסקרנים לדעת, שני דולאר בערך לליטר, פי שניים מרודוס או מהארץ. כיוון שההפרש על עלות התדלוק בחו"ל הוא עלינו אנחנו מתדלקים את המינימום האפשרי תוך שמירת רזרבות לשדה אלטרנטיבי ומעגלי המתנה צפויים. ריקון מיכלים פנימיים, התארגנות מחודשת ושוב יוצאים לדרך. הפעם יהודה מטיס ואני לימינו.
אחרי המראה פונים ימינה לפי הנחיות המגדל. קיווינו שיתנו לנו כיוון ישירות ל – VELOX אך טעינו בגדול. קליספרה שולח אותנו ללרנקה בנתיב מכשירים. לא הועילו הנדנודים התכופים שלנו, הבקרה בשלה – להמשיך ללרנקה. אין ברירה, ממשיכים לפי הוראות הבקרה המקומית. רואים את חוף הים מימין ואת החלק התורכי משמאל, נקודת מבט שלא רואים תמיד. עשרה מיל לפני לרנקה קליספרה מתרצה ומפנה אותנו דרומה לכיוון VELOX. מבחינתינו הרווח לא גדול במיוחד, ניתן היה כבר לראות את מסלולי לרנקה על רקע הלובן של משטח המלח, לכל מי שמכיר את האיזור. יהודה שובר ימינה לפני שמישהו יתחרט. חוצים את קו החוף ומדרימים.
בעת התדריך, לפני היציאה מהארץ, התבקשנו להתקשר לארץ לערוץ 118.8 כמאה שמונים מיל מהחוף. גם תזכורת זו וגם הסיפורים על אלה שלא התקשרו במועד והוחזרו לנמל המוצא שלהם דירבנו אותנו ליצור קשר כמה שמוקדם יותר. ואכן לאחר הקריאה הראשונה של יהודה, פיקוח תל אביב עונה ומורה לנו לשמור על שמיעה על ערוץ זה במקביל לערוץ הבקרה הקפריסאי, עד שפיקוח ניקוסיה ישחרר אותנו. נעים לשמוע עברית בקשר לאחר כמה ימים של הוראות באנגלית מיוונת. מפה ואילך הטיסה עוברת חלק. מאזינים לחדשות מהארץ על תדר ה – ADF ומתחילים להביט בשעון. מתחתנו מתחילה להיווצר שכבת צמר עננים, להערכתי חמש שמיניות. יהודה מתחיל להנמיך לקראת קו החוף, לוינגייט, אליו היינו אמורים להגיע. חור בעננים, יהודה מנמיך דרכו והנה ארובות חדרה באופק. מה הינו עושים ללא מכשיר הפלא שנקרא GPS, מבלי לזלזל ב – VOR שליווה אותנו בנאמנות כגיבוי כל הדרך. טיפה ימינה ואנחנו לכיוון וינגייט. מנתניה האף פונה ימינה לאורך החוף. שדה דוב בקו ראיה, מצטרפים לעם הרוח של מסלול 03, יהודה מתארגן לנחיתה, בד"ח וכיוצ"ב. מתישרים בפיינל, נגיעה במסלול, פינוי למסלול ההסעה ואנחנו בבית. מכאן הכל כבר שיגרתי, פרוק הציוד, ניקוי יסודי של המטוס (להחזירו כפי שקיבלנוהו), ביקורת גבולות והחוצה לרכבו של יגאל שהביאנו עד לדלת ביתינו.
מקווה שגם שותפי למסע נהנו מסוף שבוע ארוך זה לפחות כמוני.
תם המסע השלישי שלי מערבית לקו לרנקה. ממתין בקוצר רוח לראלי הבא. ואתם?