יומן מסע לתורכיה – אוקטובר 2003
הקדמה
ההחלטה להצטרף לראלי הזה נולדה עם הנחיתה מהראלי הקודם לקטניה – סיציליה. התרוממות הרוח שליותה אותי בתום המסע הקודם גרמה לי להחליט שאת הראלי הבא אני לא מפספס. לא רוצה תחרויות ניווט/נחיתות דיוק או כל תחרות אחרת. מבחינתי, פיסגת ההישג של טייס חובב (טייס של שבת) היא לצאת מגבולות המדינה ולהגיע ליעד אליו תכנן להגיע ללא תקלות או בעיות תוך שליטה ביכולת הניווט והקשר עם הבקרות והפקחים. וכך נולד אצלי הראלי לתורכיה אוקטובר 2003.
שנה שלמה חיכיתי לפרסום על הראלי הקרב. שאלתי את כל המקורבים להנהלת האגודה ולא הצלחתי לגרד פיסת מידע מה, מתי, איך. יום אחד הטלפון מצלצל. יגאל מירב על הקו ובקול הליצן השגרתי שלו שואל אם אני רוצה להצטרף לראלי לתורכיה. לא עברה עשירית השניה עד שתשובתי החיובית שוגרה. עכשיו כל השאלות לא רלוונטיות, יש ראלי, יש מי שמארגן, הסר כל דאגה מלבך. יגאל בשטח כולם במתח. יגאל מארגן לי שותף – יזהר נוי, בחור כארז שהכרתי במסע של שנה שעברה וגמאתי כל מלה שפרסם בפורום. עכשיו מתחילות המנהלות. מקבלים מיגאל אשגרים יומיים ודוחות התקדמות בתכנון. שתי פגישות להעברת מידע וחומר. מתחילים לסגור עם יזהר את המנהלות הפרטיות שלנו, שותפים למסע, איזה מטוס, באיזו חברה, כיצד מתארגנים, תכנונים וכיוצא בזה. השותפים למסע הם, בנוסף ליזהר, יואל רנד והגר לשנר, ותיקת הראלי לקטניה. המטוס הוא 4X-CDX של חברת אוויה.
יזהר יואל ואני נפגשים למעבר על המפות וסגירת מנהלות של הצוות שלנו.
כיוון שעד כה לא טסתי בחברת אוויה, אני נדרש לבצע הסמכת חברה. מתאם עם פקידת אוויה טיסה עם מדריך להסמכה ליום רביעי אחה"צ. מגיע יום רביעי והמטוס עדיין במוסך לביקורת ותיקונים. דוחים אותי למחר, יום חמישי, ערב לפני היציאה למסע. ברור לי שטוב לא יצא מזה אבל זה מה יש. וכך, ביום חמישי בערב, 2.10.03, מתחיל הראלי שלי לתורכיה.
יום חמישי 2.10.03
טיסת ההסמכה נקבעה לשעה 17:30 עם אורי אביב, המוכר לי מהשרות המשותף באותה הטייסת בחיל האוויר. נפגשים, תדריך, אורי מסביר מה ברצונו שנבצע על מנת שאוכל לטוס בבטחה על המטוס. מקבל טיפים ובד"ח מיוחד למטוס המיועד. יוצאים למטוס. בדיקת הספר (המטוס הספיק לבצע גיחה אחת בבקר לאחר יציאתו מהמוסך), הכנות שגרתיות, בדיקות והתנעה.
הסעה למסלול, בדיקות לפני המראה, התיישרות, אישור המראה, פתיחת מצערת, המטוס מתחיל להתגלגל, מד מהירות מתחיל להגיב, שיעול קל של המנוע... ואורי מושך מצערת. סל"ד נמוך מהנדרש, מפסיקים המראה. מפנים למסלול ההסעה. בדיקת מצתים, בסדר. דוחף מצערת עד הסוף, סל"ד מסרב לעלות מעבר ל 2300. אין מה לעשות, מסתובבים ומחזירים את המטוס למוסך, כך יעשה למטוס המאכזב את טייסיו.
ועכשיו אני מתחיל לחשוב על הראלי שהולך ונשמט מבין אצבעותי. את הדרך ממוסך כים-ניר עד לאוויה עשיתי ברגל, נוהג ישן שלי כשאני רוצה לחשוב. והיה על מה לחשוב. היה ברור לי שלא חשוב מה ימצאו המכונאים במנוע, אני את ישבני לא שם עליו עד תורכיה וחזרה. ארבעה נוסעים וציוד פלוס דלק מלא מעל הים, עם תקלת מנוע פוטנציאלית, זה לא בשביל הרפתקן ברמתי. אז איך מוצאים מטוס אחר ערב לפני היציאה לראלי? איך מקבלים הסמכת חברה עשר דקות לפני אור אחרון?
הגעתי לאוויה, פקידת המבצעים כבר דווחה בטלפון על ידי אורי. מנסה לשחרר לנו את ה – CAU. דין ודברים עם אוסי, סדרת טלפונים עם מזמיני המטוס ומסתמן שיהיה תחליף למטוס האבוד. ובינתיים מה איתי? מטוס יהיה, והסמכה? אני מסתכל בשעון, מביט בעינים של קוקר ספניאל באורי, אורי מביט בערב היורד בחוץ ובאורות המסלול שהודלקו לכבוד הנוחתים האחרונים. המבט שלי כנראה עשה את שלו. דוהרים למטוס הפנוי הראשון ברחבה, אורי מתאם טלפונית עם המגדל "הקפה אחת לפני השקיעה" (השמש כבר שקעה) בדיקה מהירה של המטוס בדרך למסלול, אישור המראה, יוצאים, אפילו ממריאים, עם הרוח, פינל, נוחתים. יאללה, הכל בסדר לליין. אז זהו יש הסמכת חברה, עכשיו אפשר לצאת לראלי. ככה אני חשבתי. יזהר שמכיר את המטוס מודיע לי בטלפון שלמטוס יש קיבולת של 50 גלון בלבד ועם ארבעה נוסעים ומטענם המטוס לתורכיה לא יגיע. יזהר מתחיל את חישובי המשקל ואיזון. אני בינתיים נוסע הבייתה. היה לי מספיק התעצבנות לערב אחד. שיזהר ויואל יפתרו את בעיית המשקל והאיזון, אני רעב ועייף. הטלפונים לא מרפים, יזהר מגיע למסקנה שאפשר לצאת עם דלק מלא אבל חייבים לצמצם את המטען האישי. יואל מוטרד מכמות הדלק עם ארבעה נוסעים ומחפש פתרונות יצירתיים. מחליטים להעביר חלק מהמטען למטוס אחר. אני מטפל, מקבל אישור, גם זה סגור. יואל משנה את תוכנית הטיסה. קובעים מחר בשבע באוויה, משם לשדה דב לאסוף את יזהר והגר, ביקורת דרכונים ולתורכיה.
יום שישי 3.10.03
קבענו להפגש בשעה שבע בבוקר, אני כמובן מקדים, חסר סבלנות. המטוס צריך להגיע בטיסת העברה משדה דב. בינתיים אני מכין את הציוד להעמסה: סירה, חגורות ציפה, שמן, ציוד אישי. הכל מוכן למסדר העמסה. רק שיגיע כבר. מביט כל רגע בשעון. יואל מגיע מלא היסוסים. מוטרד מעודף המשקל הצפוי, לא נרגע גם לאחר התיאום על העברת חלק מהציוד למטוס אחר. בלשון עדינה ומהססת מציע לוותר על נוכחותו לטובת כולנו. אני חושב ביני לביני, ואיך נחלק את העלויות? ומה עם תכנוני הלגים? ומה עם ה – GPS? מתלבטים ומתלבטים ובסוף יואל אוזר אומץ ולוקח החלטה גורלית.... מצטרף. אני נושם לרווחה, הכל יעבוד לפי התכנון.
המטוס מגיע, מעמיסים את הציוד, בדיקות לפני טיסה, מבט אחרון מסביב. יואל מטיס לשדה דב. בשדה מחכים לנו יזהר והגר. הם כבר מסרו את הציוד שלהם למטוס אחר ומוכנים לצאת. זוגתו של יזהר מביטה בנו בעיניים של "משוגעים, מה איבדתם בתורכיה" אבל לא אומרת מילה, פוחדת לקלקל לנו את מצב הרוח שהיה מרומם עד לרגע זה. עד לרגע זה, כיוון שכשנכנסנו למודיעין טייס לבדוק שהכל בסדר, מתברר שתוכנית הטיסה שלנו לא עברה את כל מדורי הגיהנום ושבילי הבירוקרטיה עקב שינוי אות הקריאה של אתמול בלילה. שחר אדיב מאד ומנסה ללחוץ בכל הצינורות/קווי טלפון. חבל להתעצבן, ממתינים בסבלנות. ליזהר ניתנת אפשרות פז לשאוף לריאותיו עוד כמה סמ"ק של עשן מקל אש. לאחר קצת למעלה מחצי שעה מגיעים האישורים המיוחלים של הזלמנסונים למינהם וכל אלו שמקבלים משכורת בכדי לאפשר לנו לכייף בתורכיה.
יוצאים למטוס, מצטופפים בקופסה הקטנה. יואל מטיס, אני לידו לסיוע בקשר ובדפיות, יזהר והגר מאחור. מבקשים רשות התנעה. נאדא, התשובה שלילית. הראש עולה לדם. מתקשר בסלולרי למודיעין טייס (הדיילת לא הודיעה לכבות מכשירים סלולריים, מחשבים...וכו') שחר מסביר שתוכנית הטיסה הועברה איכשהו על התאריך של מחר. יותר מדי תקלות ליום אחד, אני חושב לעצמי, מקווה שגם האחרונות. שחר באדיבותו הרגילה מבטיח שעושה הכל בכדי שנוכל לצאת. אני מאמין לו, עד כה הוכיח עצמו. בינתיים מזיעים בקופסה הנקראת CAU. מכבים מפסק מתח ומאזינים לערוץ המגדל ב – ICON שהביא יואל ברב חוכמתו. לאחר כרבע שעה של חנק והזעה בקופסה מגיע האישור המיוחל. מניעים ומסיעים, לפני שמישהו יתחרט.
בקצה מסלול מקבלים דיווח ממטוסים באוויר על הגשם המתקרב אלינו. ואכן, בהמראה אנחנו כבר בתוך מסך של גשם. מטפסים לכיוון שפיים/אולגה לפי המרשה. צפונית לנתניה חלפנו את ענן הגשם. באולגה עוברים לפיקוח תל אביב ומקבלים אישור לצאת לכיוון לפי המפה. מטפסים לגובה המרשה – 6500 רגל. צפויות לנו 4 שעות עד ליעד – אנטליה.
מגובה השיוט הים נראה רגוע ושליו. השארנו את העננים מאחורינו. קרעי עננים קטנים משייטים להם בקלילות מתחתנו ולא מפריעם ליזהר לאתר את הספינות שבדרך "רק ליתר בטחון" לדבריו.
הטיסה רגועה, הרעב מתחיל להציק, הגר מזינה את יזהר, אני שולף את הכריך שהכנתי מבעוד מועד. יזהר מודיע שהגיע השעה למנה הנוספת לריאותיו. מערבית לפאפוס יואל מוטרד מכמות הדלק שבמיכלים. המהירות הקרקעית נמוכה, יש לנו רוח אף של כעשרים קשר. מתחילים חישובים ואפשרויות, just in case. מחליטים להמשיך בתוכנית. נחיתה בפאפוס לא באה בחשבון. התורכים לא מכירים בחלקו הדרומי של האי שלידם ולכן לא ניתן יהיה להגיש תוכנית טיסה מפאפוס לאנטליה. נדרש לנחות ברודוס ומשם להכנס לתורכיה דרך איזמיר. אדיוטי, אבל זה המצב, לא מתכוונים לבחון את רצינותם בנושא. ממשיכים. יואל לא פוסק מלהציץ כל הזמן במחווני הדלק. גם כשהם עומדים על חצי הוא לא מאמין להם. עוברת עוד שעה, והגר בעלת עיני הנץ ומשקפת השדה שלה מזהה את קו רכסי ההרים של אנטליה. ואכן כל דקה מקרבת אותנו ליבשה. מזהים את המפרץ והעיר. הבקר שולח אותנו מערבית לשדה כיוון שהגענו על קו ציר המסלול ואנחנו מפריעים לכבדים להמריא. לוקחים כיוון אל מעל העיר ומשם מצטרפים להקפה ונוחתים. הסנדוויץ בבטני קפץ כמה קפיצות ביחד עם המטוס אבל סוף טוב הכל טוב, אנחנו עם שלושה גלגלים על המסלול, מפנים וממתינים ל – follow-me. לאחר מספר דקות הרכב מגיע ומוביל אותנו לרחבת החניה. להפתעתנו מזהים שם את כל המטוסים, שלפי חשבוננו היו צריכים להיות כבר בדרך לאפסוס. למעשה מתברר שאכן הם הגיעו מוקדם יחסית אבל ממתינים כבר כשעתיים לתדלוק וביקורת דרכונים. יוצאים מהמטוס. דבר ראשון הגברים רצים הצידה לרוקן שלפוחית, או כמו שהגדירה זאת הגר, כמו הכלבים, ירדנו לסמן את השדה.
המיניבוס שאסף את המקדימים לנו חוזר ואוסף גם אותנו. נקווה שתהליך ביקורת הדרכונים יהיה קצר ויעיל. מה פתאום? עושים מסע כומתה ברחבי הטרמינל עד שחזרנו למטוס. המקדימים לנו יוצאים לדרך ואנחנו מתדלקים את המטוס באדיבותה של המיכלית שממתינה לנו. לפחות דבר אחד זז מהר בשדה. לפי כמות התדלוק מתברר שאין בעית דלק ויואל יכול להרגע. התצרוכת יכולה לאפשר לנו לטוס גם לאפסוס ללא תדלוק. לא לוקחים סיכונים וממלאים את המיכלים.
עכשיו תורי להטיס, יזהר לידי. היעד אפסוס. התוכנית המקורית הייתה לנחות שם לפני חשיכה כיוון שהנתיב זר לנו וכנ"ל השדה. חייבים להמריא לפני ארבע וחצי. אבל לחיים קצב משלהם ויצאנו למסלול רק לקראת חמש. ברור לנו שאנחנו על מגבלת אור אחרון לנחיתה באפסוס.
מסיעים למסלול ופוגשים מספר מטוסים מכוחותינו הממתינים לאישור התיישרות והמראה. תוך זמן קצר מאד התברר למה כולם מחכים, הפקח מכניס קודם כל את הבואינגים, וכאלה יש הרבה באנטליה בירת התיירות של דרום תורכיה. הזמן רץ ואנחנו עומדים מונעים על מסלול ההסעה. בואינגים (או כל דגם אחר שתרצו) מתיישרים וממריאים, אחרים נוחתים ואנחנו עומדים. השעה מתקרבת לחמש וחצי. במצב זה את אפסוס לא נראה כבר היום לאור השמש. אני חוכך בדעתי האם להעלות הצעה להסתובב חזרה וללון הלילה באנטליה. אחרי כמה דקות של כן ולא אני מחליט לא להציף את מחשבותי, סומך על עזרי הניווט, ה – GPS והסמכת הלילה שלי. מאידך הרהורים אלו עזרו לי להיות חוצפן ואני קורא בקשר למגדל ומבקש לזרז את יציאתנו יען כי תכננו להגיע לאפסוס לפני חשיכה וזמננו הולך ואוזל. איני יודע באם חוצפתי עזרה או שמא בקשתי נפלה על אוזניים קשובות ומבינות, תוך דקותיים התחלפו היוצרות ואנחנו עולים על המסלול אחד אחרי השני והגדולים, שעצבנו אותנו, עומדים ומחכים לנו. מגיע להם.
אנחנו ממריאים אחרונים. מטפסים לכיוון מערב. צריך גם לטפס וגם למצוא איזה אוכף בין ההרים שנוכל לעבור דרכם יען כי ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. ממשיכים לטפס ולחצות את קו רכס ההרים ולהמשיך בין שני רכסי הרים המלווים אותנו מימין ומשמאל. שומר כיוון בעזרת ה GPS. יזהר מנווט לפי המפה והגר מסייעת מאחור. יש מתאם מדוייק בין המפה וה GPS. נוף נהדר. מזהים כביש שאמור להביא אותנו לקו החוף עד דרומית לאפסוס.
בינתיים השמש מתחילה לנשוק לקו האופק ומסנוורת אותי קשות. העמקים תחתנו מתערפלים ואני מאבד קשר עין עם הקרקע, לא מצליח לזהות נקודות יחוס. ממשיך לנווט לפי ה GPS ולשמור על קשר עין עם קו רכסי ההרים, שגם הם מתחילים להעלם אט אט. תאורת ה GPS נחלשת. קשה לי להטיס ולנעוץ מבטים במכשיר. מעביר את המכשיר ליואל מאחור שיתן לי כיוונים. החשיכה המשתררת למטה, בצורה פרדוקסאלית, מסייעת לנו. הרכבים על הכביש הראשי מדליקים אורות והופכים את הכביש לנחש של אור המסייע לנו לשמור על כיוון לאורכו.
בערוץ המשותף של המטס אנחנו שומעים את נסיונות החלוץ ליצור קשר עם השדה. אנחנו מוטרדים האם קיימת תאורת מסלול בשדה או שמא זה רק כתוב בדפית. מבקשים מהראשונים המגיעים לאיזור לעדכן אותנו. בינתיים מתחילים לחשוב על שדה התעופה של איזמיר כאלטרנטיבה ולארגן מידע עליו. החדשות המשמחות מגיעות תוך מספר דקות, יש תאורת מסלול בשדה. אני נושם לרווחה. עכשיו נשאר רק למצוא את המסלול. ה GPS מוביל אותנו לנקודה בה עלינו לפנות צפונה לכיוון השדה, בינתיים הכל נראה בסדר. חווית טיסות הלילה שאני מכיר מציפה אותי, מראה נהדר של מרבדי האורות מתחתנו. ולפתע, שני פסי אורות מתגלים לעיננו – אורות המסלול המיוחל. עכשיו נשאר רק לוודא שזה אכן המסלול ולא איזה קטע של כביש בעל תאורה משופרת. אני מחכה לבליפ של המשואה המסתובבת, והנה זה בא. האור הירקרק מבטיח שזה אכן המסלול המבוקש. שם פעמנו לעברו, קורא למגדל ומבקש רשות להכנס לפיינל. הפקח, באנגלית רצוצה, מורה לנו לבצע orbit בפיינל. מחילופי הדברים בקשר אני מבין שיש עוד מטוס בנחיתה ומטוס אחד שממתין בקצה מסלול לאישור הסעה לרחבת החניה (אין מסלול הסעה נפרד, מבצעים 180 על המסלול ומסיעים לרחבה). מבצע את שנאמר לי, שתי הקפות מרהיבות סביב מצודה עתיקה המוארת באור נגוהות בדיוק מתחתנו. טוב שהפקח עצר אותנו לסיבוב, מחזה מרהיב. אבל עיני מחפשות גם את הגבעות שממזרח למסלול. פחדתי מהם, עקב החשיכה קשה היה לזהות את המרחק מהם ורק קו הרכס נשקף מהם קלושות. טיפסתי קצת כדי לשמור על מרווח בטחון תוך שעין אחת מביטה במחזה המרהיב מתחתי והשניה עוקבת אחר קו הרכס.
סוף סוף מקבלים אישור נחיתה. מתיישר בפיינל ומתארגן לנחיתה. כיוון שצברנו קצת גובה בהקפות ההמתנה, אני מאבד גובה תוך ביצוע החלקה לצד שמאל. גישה ונחיתה לילית מושלמת, לפי דברי הגר. אנחנו על הקרקע, מסתובבים על המסלול ומסיעים לרחבת החניה. ושוב אנחנו אחרונים. ברחבה חונים 8 מטוסינו, 7 מטוסי היוונים, שהצטרפו לראלי ו 9 מטוסים תורכיים. הקבוצה מחכה לנו. מכבים מנוע, פורקים את הציוד ויוצאים לאוטובוס שיקח אותנו למלון. מקבלים חדרים. אני רץ לחדר להתקלח ולהחליף בגדים לקראת ארוחת הערב. רעב כמו כלב שאכל רק סנדוויץ אחד כל היום. המבחר ברחבת האוכל גורם להזלת ריר ולהפעלת חושי הריח והטעם. כרגיל, העיניים אוכלות ראשונות. ממלאים צלחות ויאללה לאוכל. אין מקום להכניס יותר כלום. כל כך כבדים שאי אפשר לקום מהכסא. נשארים לפטפט קצת ולהחליף חוויות על הדרך שעשינו, כולל הכניסה לטיסת לילה. גם זה מסתיים. הולכים לישון עיפים ורצוצים. לילה טוב אפסוס.
יום שבת 4.10.03
תחילת יום בארוחת בקר טובה, מנהג שהפך לשגרה בכל אחד מימי הראלי. בתכנון, תחרות נחיתות דיוק. יוצאים לשדה, לי אין כוונה להשתתף בתחרות (שומר מרחק מכל תחרות) אלא רק להשתתף בחוויה הקבוצתית. צוות ניהול התחרות בראשות יגאל ואלון מארגנים את הקבוצות והמקצים. בכל מקצה מתחרים ישראלים, תורכים ויוונים. תדריך למשתתפים והמקצה הראשון יוצא לדרך. אני מצטרף ליזהר במקצה השלישי כמשקולת לפי דבריו או כמד מהירות ווקאלי כהגדרתי. נחיתה ראשונה טובה מאד, כמעט על הפס. אם כך נראית נחיתה ראשונה כנראה שהשתיים הבאות תהיינה בינגו, חשבתי לתומי. יזהר חשב אחרת ושתי הנחיתות האחרות היו פחות טובות. "המסלול עקום, הרוח הפריעה, העצים בקצה מסלול צמחו לפתע", תרוצי יזהר. למרות הכל האווירה הספורטיבית נשמרה, החברה נהדרת, פטפוטים עם הקולגות מיוון ותורכיה. מחכים לתוצאות. אני מסתובב בגאווה עם הצעיף המיוחד שקבלנו מיו"ר האגודה התורכית, צעיף נהדר, לא נפרד ממנו כל השבוע.
התחרות הסתיימה, תוצאות יפורסמו רשמית בארוחת הערב. רצות שמועות לגבי המנצחים אבל אני לא כל כך מוטרד, הרי אני לא משתתף בתחרויות. מתפנים לבדיקת המטוסים, בדיקת צמיגים ומעצורים לאחר כל החגיגה, השלמות דלק, הגשת מרשה למחר, נועלים את המטוסים ועולים לאוטובוס בדרך לארוחת הצהרים. עוד אחד מהמנהגים המגונים שרכשנו בזכות מארחינו בכל אחד מימי הראלי. אני לא כל כך רעב, ארוחת הבקר השביעה אותי לחלוטין, אבל ריח הבשר הנצלה על האש פעל על כל החושים, לא יכול לוותר על התוצר. מסיימים ויוצאים לסיור בעתיקות אפסוס, מספר דקות מהשדה. מתלווה אלינו מדריך דובר אנגלית רהוטה, תופעה מאד לא אופיינית במדינה זו. הסבריו ממצים ומעניינים. מבלי להכנס לתיאורים ארכיאולוגיים, מדובר על חפירות המשתרעות על שטח גדול מאד. העתיקות הם מהתקופה של המאות הראשונות לספירה. לדברי המדריך בעיר הקדומה התגוררו כמאתיים אלף תושבים, דבר המסביר את השטח הגדול של החפירות, שרק עשרים אחוז ממנו נחשפו, לדברי המדריך.
מזג האוויר מתחמם. אנחנו כבר שעתיים בתוך הסיור בעתיקות. החלטתי שקבלתי מספיק קולטורה ליום אחד ופרשתי לאוטובוס לנמנום קצר. רבע שעה של נמנום מחזירים אותי לחיים. החברה חוזרים. המדריך סופר את התרנגולים באוטובוס ומתברר שחסר אחד. מבצעים בדיקת מצאי ומתברר שאחד היוונים טרם סיים את קניותיו באתר. הנציגה היווניה מתקשרת אליו לסלולרי ומסבירה לו בעדינות היכן נמצאות המוניות ומה שם המלון שלנו. הוא הבין את הרמז, עובדה שהגיע בכוחות עצמו למלון.
חוזרים למלון. לפני הפיזור לחדרים מתכנסים לתדריך על אחת המרפסות המשקיפות על המפרץ. השמש לקראת שקיעה, הים שטוח וחלק כמו ראי, העצים מתנועעים ברוח. איזו פסטורליה, איזה יופי. יו"ר האגודה התורכית מתדרך אותנו על הנתיב הרצוי לאנקרה, מציין נקודות הזדהות עקריות וכיצד להצטרף לשדה התעופה של אנקרה. צריך להקפיד על נוהלי ההצטרפות כיוון שזה שדה בין לאומי ובסביבה יש עוד מספר שדות שניתן בקלות רבה להתבלבל בינהם. והכי חשוב, הצעצועים שלנו צריכים להשתלב בנחיתה בין הבואינגים למינהם ודומיהם. אחרי התדריך כוס בירה, סיגריה ופטפוטים עם החברה על מאורעות היום ומה צפוי מחר. חוזרים לחדרים ומתכוננים לארוחת הערב החגיגית.
הארוחה מוגשת על רחבה המשקיפה למפרץ. הנוף הלילי מרהיב, תאורות החוף והמתקנים סביבו יוצרים אפקט של יופי בלתי נדלה ועוצר נשימה.רוח קלילה נושבת מן המפרץ. השולחנות והכסאות מוכנים כאילו לחתונה תורכית, מפות לבנות, כסויי כסאות לבנים עטופים בצעיפים מוזהבים. כל זה עבורינו? אני שואל את עצמי משתומם. Diner is served, ארוחה נהדרת, וטעימה לחיך, מיטב המטעמים של המטבח התורכי. לקראת סיום הארוחה יגאל מכריז על הזוכים בתחרות נחיתות הדיוק. במקום הראשון טייס יווני ואחריו דרור שלנו. מחלקים מגינים לזוכים, סובינירים לכולם ושלושת יו"ר האגודות נושאים את נאומיהם. כמובן שירון שלנו מאריך בדיבוריו, הוא היחיד היכול לספר בדיחות באנגלית.
נגמר. הולכים לישון. מחר טיסה ארוכה ולא קלה לאנקרה. לילה טוב שני אפסוס.
יום ראשון 5.10.03
השכמה. צריך לצאת מוקדם בכדי להגיע למלון באנקרה לפני כניסת יום כיפור, ובכדי שכל מי שרוצה שלא יחמיץ את "כל נדרי". בדיעבד התברר שלאף אחד מהקבוצה לא היו נדרים שצריך להתיר. גם את הלג הזה אני מטיס כשיזהר לידי. השגרה הרגילה, ארוחת בקר, אריזת התרמילים, יציאה לשדה, בדיקת המטוסים, ויאללה מניעים. אישורי ההסעה מתקבלים, החברה מסיעים בסדר מופתי, אף אחד לא נדחף. מקבלי קוד טרנספונדר ומגיע תורי להתיישר על המסלול. פותח מנוע, סל"ד בסדר. המטוס מתחיל להתגלגל. מד מהירות, אני מדקלם לעצמי כתמיד, מד מהירות, מד מהירות?!?!?! אין תגובה. המטוס רץ והמחוון לא מגיב. סוגר מנוע להפסקת המראה תוך שמחשבה חולפת במוחי, איך מתקנים תקלה כזאת בשדה הנידח הזה? יזהר מציע לנקוש על זכוכית המחוון, לדידו התקלה הזאת מוכרת לו במטוס זה. פותח שוב מנוע ועושה כדבריו. המחוון כנראה פוחד מכוונותי ובטרם נגעתי בו התחיל להגיב. אני פולט אוויר כתחליף לאנחת רווחה. מהירות 60 קשר, מושך סטיק, המטוס באוויר. יופי עוד מצוקה מאחורינו. לוקח כיוון לפי המפה וה GPS ומטפס לגובה המרשה – 7000 רגל. יזהר מסייע בניווט לפי המפה, אני נעזר ב GPS. הנוף ההררי שמתחתנו עם הרמות המעובדות וצבעי הירוק, חום, צהוב יוצר חגיגה לעיניים. כל מיל שחולף מקרב אותנו לאנקרה.
פתאום אני שומע את יואל מאחור "מטוס בשעה שלוש". יולי היווניה מברכת אותנו לשלום בערוץ המשותף תוך שהיא מתקרבת אלינו, בצורה מסוכנת לטעמי, בדרכה לגובה המרשה שלה (9000 רגל). אני מפסיק טיפוס, דוחף סטיק למטה בכדי ליצור הפרדת גובה ופונה שמאלה בכדי להתרחק ממנה. לא מרגיש מספיק בטוח ומבצע 360 מעלות לצד שמאל בכדי לאפשר לה להתרחק מאיתנו. בסיום הפניה היא נעלמת ואני מטפס חזרה לגובה המקורי.
לאחר התארגנות להמשך הטיסה השיגרתית, יזהר מודיע לי שביצעתי טעות בתמרון ללא שמירת קשר עין עם מטוסה של יולי, ומדגים לי מה היה עלי לעשות בכדי להתרחק עם שמירת קשר עין. מכל מלמדי השכלתי. אני עדיין חושב שבמצב הנתון, ההתרחקות שלי שמאלה מהנתיב שלה היה חיוני גם אם לא נשמר קשר עין.
המשך הטיסה שגרתי וללא ארועים מיוחדים. נהנים מהנוף ומההטסה. יזהר מזהה את הנקודות על המפה, אני ממשיך לשמור כיוון לפי ה GPS. עוברים מעל AFYON, הגר מצטטת, מתוך המדריך שבידה, שהישוב תחתנו נקרא על שם האופיום, שהיווה בעבר תעשיה מרכזית באיזור. יזהר ממהר להעביר את המידע לשאר החברים בערוץ המשותף, ומסביר שעכשיו הוא מבין מדוע הוא מרחף - הוא נושם אדי אופיום.
פונים צפונה לכיוון אנקרה. בינתיים מנהלת יולי מלחמה בערוץ המשותף. כבקרית טיסה במקצועה היא מחלקת הנחיות לעמיתי המטס. סותמת את הערוץ, לא סותמת את הפה ועושה חור בראש. מחליף את הערוץ כדי להפסיק את הסבל באוזניים.
מתחילים להנמיך לגובה 5000 רגל שהם 2000 רגל מעל פני השטח. ארבעים מיל דרומית לשדה עוברים לערוץ פיקוח השדה ומתקבלים בברכה. מקבלים מידע על המסלול בשימוש. לאט לאט מתקרבים, הפרברים הצפוניים והעיירות העוטפות את העיר מתגלים. מרחוק אני מזהה את המסלול. רגע, אני מנסה לוודא שאכן זה השדה שלנו. כזכור, בדפית השדה יש אזהרת שמערבית לשדה הבינ"ל, במרחק 15 מיל, יש שדה נוסף. כיוון השדה מתאים. גם צורת הטרמינל, המוכרת לי מביקורי העבודה במקום, מבטיחים שאכן הגענו לשדה היעד. עוברים לערוץ המגדל, מקבלים אישור נחיתה ונוחתים. עוד נחיתה מוצלחת מסיימת טיסה של כשלוש שעות. ברוכים הבאים לאנקרה. הפעם ראיתי את השדה והמסלול מתא הטייס ולא מחלון עגול קטן ומכוער של מטוס נוסעים. בהתאם להוראות המגדל, מפנה את המסלול ביציאה הראשונה ופונה למסלול ההסעה. רכב ה – follow me ממתין לנו ומוביל אותנו לרחבת החניה. מרגיש כמו גדול, גם הבואינגים מסיעים אחרי רכב זה. מגיעים לרחבה, המכונאי מכוון אותנו לעמדה. חונים, מדומם מנוע ופורקים את הציוד לשהיה של יומיים באנקרה. בינתיים ממתינים למיכלית התדלוק, העסוקה בתדלוק אלה שהגיעו לפנינו. החיכיון הזה נמשך שעתיים, יעילות תורכית, מיכלית אחת צריכה לתדלק כחמישה עשר מטוסים. אבל גם זה מסתיים, המטוס מלא ומוכן לטיסה הבאה ביום שלישי.
פונים למועדון האגודה המקומית, שם מחכה לנו שתיה צוננת ומנוחה. את הכיבוד הקל חיסלו המתודלקים הראשונים. מילא, מהכרותי את מסורת מארחנו ברור לי שתכף נמצא עצמנו באחת המסעדות של אנקרה לארוחת צהריים. ואכן זה בדיוק מה שקרה. עלינו על האוטובוס ושמנו פעמנו למסעדת דרכים ליד השדה. מגישים לנו שתיה קרה וצלחות עמוסות בפרוסות דמויות פיצה. כפיצה תורכית זה היה טעים, בפרט כשרעבים. חשבנו שזו רק המנה הראשונה שצמוד לה המשך. להפתעתנו המארח מבקש לחזור לאוטובוס. כל הנדהמים, שחסכו במנה הראשונה לטובת מנות ההמשך, דחפו לגרונם עוד כמה פרוסות בתהליך חרום מזורז.
האוטובוס שם פעמיו למלון, מלון נחמד בעיבורה של העיר המספק את כל צרכינו. מקבלים את מפתחות החדר. אני שם פעמי לחדר. עייף, סחוט ומרוט. כל מה שאני רוצה זה מקלחת ולישון.
שמונה בערב, מתייצבים בלובי. האוטבוס שהיה אמור להביאנו למסעדה לארוחת ערב לא מגיע. המארח מכניס אותנו למוניות ומנחה את הנהגים לאן עליהם להביאנו. יוצאים לדרך, חמש דקות ומגיעים. ארוחת ערב (ארוחה מפסקת מאולתרת) נערכת במועדון הטניס המקומי. מסעדה מפוארת , התפריט כמו בכל אלו שארחו אותנו עד כה. חוזרים למלון ומתקבצים בלובי לסיפורי "למה סגרו את פרוייקט הלביא". השעה מאוחרת, אפשר ללכת לישון. לילה טוב אנקרה.
יום שני 6.10.03
מצליח להתעורר בשבע וחצי. מאד מופתע מעצמי איך הצלחתי לשון עד שעה כל כך מאוחרת. ארוחת בקר, פוגש את הגר. איכשהו אנחנו תמיד מקדימים את כולם ונפגשים בחדר האוכל. לאט לאט מתקבצת כל החבורה. כיוון שיש זמן עד ליציאה, מעבירים את הארוחה לאט תוך כדי פטפוטים. בעשר ממתין לנו האוטובוס בחוץ. כל מי שלא צם/מתפלל יוצא לסיור באנקרה. הססתי אם לצאת. זו פעם ראשונה שאיני צם מאז ילדותי וגם את אנקרה אני מכיר מביקורי עבודה קודמים. העיר אינה משופעת באתרי תיירות מרשימים. מחליט לצאת בכל זאת, הגיבוש החברתי מהווה לגבי חלק מהמסע.
מתחילים בסיור במוזיאון של אנקרה. מבלי להיות ציני, מקום יפה מאד. שופך אור על ההיסטוריה של המזרח התיכון כולו אלפי שנים אחורה, והמדריך הצמוד אלינו עושה קצת סדר בידע ההיסטורי המועט שלי. לאחר כשעה וחצי תם הסיור. בחוץ מתפתח ויכוח קטן, האם להמשיך לארוחת הצהרים המתוכננת או להמשיך למוזילאום של אתא תורק. הרוב נוטה לדחות את ארוחת הצהרים ככל שניתן, קצת קשה לאכול במרווחים של שעתיים, אפילו שהתרגלנו כבר לשלוש ארוחות ביום. מחליטים על ביקור קצר בעיר העתיקה שמעל המוזיאון. מתרשמים מהבתים העתיקים שבין החומות והחיים שבהם. משם יוצאים למוזילאום.
הגענו בדיוק להחלפת המשמרות, המתבצעות כל חצי שעה. טכס צבעוני, מרשים ומגוכח. מסיימים את הביקור ופונים לארוחת הצהרים שנדחתה. כנראה שההיפך מלצום זה לאכול הרבה. סך הכל מסעדה מפוארת וארוחה טובה מאד, כיאה לצוהרי יום כיפור. חוזרים למלון. חלק יוצאים לסיור קניות במרכז המסחרי הקרוב. אני פונה לנוח בחדרי, צריך להתכונן לארוחת שבירת הצום בשעה שמונה.
אחה"צ יורדים ללובי. יזהר ואני מחליפים חוויות מעברנו המשותף בחיל האוויר. מדהים עד כמה עולמנו קטן, כמעט כל שם המוזכר בשיחה מוכר לשנינו.
יוצאים לארוחת ערב, הכל שגרתי וחוזרים למלון. תם עוד יום, לילה טוב בשנית אנקרה.
יום שלישי 7.10.03
השכמה. היום פנינו לקפדוקיה. בכדי להספיק יום מלא של ביקור במקום מיוחד זה, תוכננה המראה מוקדמת. ושוב ארוחת הבוקר, ושוב אני פוגש את הגר המשכימה גם היא. חוזרים לחדר לארוז את המעט שלנו ויורדים לאוטובוס. תזוזה מתוכננת לשש אבל תמיד יש מישהו המעקב את כולם. סוף סוף זזים. בשער השדה הביטחון התורכי לא מחמיץ בדיקת רנטגן של מטלטלינו המועטים ומשם סוחבים את הציוד למטוסים שהשארנו ברחבה.
היום יזהר מטיס, יואל מסייע בידו בצד ימין. הגר ואני במושב האחורי. המטוס נבדק, נכנסים, נקשרים, מניעים ויוצאים למסלול. הקשר עמוס בדיבורים בין המגדל למטוסים אבל הכל מתנהל בסדר מופתי. מוד לטרנספונדר, בקשת התיישרות והמראה. הכל דופק כמו שעון. יזהר פותח מנוע ואנחנו באוויר. הטיסה במושב האחורי די משעממת, אין את הפעילות הכרוכה בהטסה או סיוע להטסה. יושבים ומביטים בנוף סביב. מדהים לראות את כמות המים שאוצרת מדינה זו בנחליה ובאגמיה. יזהר מנווט לאורך הנהר, שלפי המפה חולף ליד השדה. לפתע הוא מזהה את השדה מתחת לאף. מבצע 360 ונוחת. טיסה של שעה מאנקרה הסתיימה. מסיעים לרחבה, פריקת ציוד, סגירת המטוס ולאוטובוס, שרדף אחרינו מאנקרה. יוצאים לתור את נפלאות קפדוקיה עם המדריך שליווה אותנו גם באנקרה. ברוכים הבאים לקפדוקיה.
האוטובוס חולף במרחבי קפדוקיה. תלים בצורת קונוסים ענקיים ממלאים את הנוף. כמעט בכל קונוס חפורות מערות ששימשו בעבר למגורים. בחלק מהמערות דרים אנשים גם בימים אלו ממש. מגיעים למוזיאון פתוח. המוזיאון הינו ערוץ נהר רחב מאד שבו השתמרו כנסיות חצובות בסלע. הכנסיות מעוטרות בציורי קיר המתארים סיפורים של הברית החדשה. כמובן שהקולגות מיוון התעניינו מאד, אנחנו פחות. מבחינתי, ראיתי כנסיה אחת – ראיתי את כולם. אבל, כפי שאמר דובי לבנון, ABC (Another Bloody Church). אחרי ארבע כנסיות נגמר הביקור במוזיאון. בתי כנסת כנראה עוד לא הגיעו לשם אחרת היינו חווים גם אותם קרוב לוודאי. עד כמה שהנושא הדתי לא מעניין אותי, המקום ושימורו היו יפים מאד.
היעד הבא היה מפעל לאריגת שטיחים בעבודת יד. נראה לי שהקשר היחיד ביננו לאתר היה דמי התיווך שמקבל המדריך (סתם השערה למניעת תביעת דיבה). קיבל את פנינו אדם שנראה ונשמע כסוכן מכירות מיומן מאד של המפעל. דיבר אנגלית רהוטה ושוטפת. במשך כשעה וחצי הציג לנו את המפעל, כיצד מייצרים שטיח בעבודת יד, החל מהפקת חוטי המשי מהפקעת, עבור שטיחי המשי, תהליכי הצביעה של החוטים ואריגת השטיח על הנולים. הקינוח היה פריסה של עשרות שטיחים נהדרים, מכל הסוגים ומכל המינים, באולם התצוגה, תוך שהוא מעביר לנו טיפים לזיהוי סוגי שטיחים ואיכותם. להצגת השטיחים קדם טכס של הצעת מגוון משקאות, חלקם אלכוהוליים, אולי כמקדם מכירות והורדת רף הסירוב לקניה. למרות שחשבתי שמגבלת המשקל במטוסים תמנע מאיתנו להצטייד בשטיחים מעופפים הופתעתי לראות את הגר יוצאת עם שלושה שטיחים, אחד מהם מתנת יום נישואין לזוגתו של יזהר.
אחרי הפסקת צהריים טובה מאד בסיגנון אכול כפי יכולתך, ממשיכים לעיר התת קרקעית. העיר בנויה ממאות חפירות תת קרקעיות ששימשו כמסתור לתושבי הסביבה בעת רדיפות זרים. מתוכן רק כמה מערות מצויידות בתאורה ומשמשות כאתרי תיירות. כל המערות, ללא יוצא מהכלל, חפורות בידי אדם ומהוות מבוך מושלם. חצים מכוונים את כיוון ההליכה במערות. ללא חצים אלו אני חושש שאי אפשר יהיה למצוא את הדרך חזרה לכיוון היציאה. כל מכלול של חדרים כולל דלת העשויה מאבן עגולה ענקית שדחיפתה סוגרת את הכניסה למכלול ואשר ניתן לפתוח אותה רק מתוך המכלול. אכן אתר מעניין.
ממשיכים בנסיעה, איני יודע כמה זמן כיוון שנרדמתי. כשהאוטובוס עוצר אני מוצא את עצמנו בחניה נוספת של נוף קונוסים ענקיים המזכירים, למי שכבר שכח, את צורת הפין הגברי במלוא אונו. חלק יוצא למשש את תופעת הטבע הזו. אני פונה למה שאמור להיות פונדק. הפסקת קפה וסיגריה ויאללה למלון.
איש איש לחדרו להתרעננות, ארוחת ערב ויוצאים להופעת פולקלור. ההופעה נערכת בתוך מנהרה ענקית שמרכזה משטח הופעה ענק וסביבה,בצורת כוכב, חפורים חמישה כוכים ענקיים לאורחים הישובים לאורך שולחנות אבן על ספסלי אבן מרופדים. להקת המנגנים ונגן התף מחרישים את האזניים. חלק מהחברים בורח לאולם המתנה המרוחק מעט מאולם ההופעה. ריקודי הפולקלור ועינטוזיה של רקדנית בטן לא מצליחים לשלהב אותנו ואפילו מרדימים את יזהר. המלווה שלנו רואה שאין עם מי לדבר ומדרבן אותנו חזרה לאוטובוס. חוזרים למלון. אני נופל שדוד למיטה. לילה טוב קפדוקיה.
יום רביעי 8.10.03
יום חדש, יוצאים לאדנה. שגרת הבקר, יוצאים לאוטובוס המוביל אותנו לשדה. הטרמינל חדש ויפה, ממתין לתיירים שמזדמנים למקום. תדריך מזג אוויר ונתיב מומלץ. הטיסה הזו אמורה לעבור מעל הרי הטאורוס, שגובהם למעלה מעשרת אלפים רגל. התכנון היה לעבור בין שני גושי הרים שדרכם עובר הכביש המהיר לאדנה. יוצאים למטוסים. יואל מטיס, יזהר מסייע בצד ימין. הסעה, התיישרות וממריאים. עד הרי הטאורוס הנוף השגרתי והיפה. דובי לבנון, שלאחר ההמראה שם פעמיו לסיבוב מעל האיזור שסיירנו בו אתמול, חולף אותנו בשעה 9 תוך שלוקח על עצמו תפקיד של בקר מוטס ומארגן את הגבהים של כל מטוס בדבוקה שבסביבה.
המעבר בין הרי הטאורוס מרשים מאד. תחתינו הכביש המהיר לאדנה שהיום הוא איטי ביותר כיוון שעובר שיפוצים ובנית גשרים. הכפרים הקסומים מלמעלה פזורים על פני כל העמק וצלעות ההרים. מעלינו ולפנינו ערימות עננים שגורמים לי לדאגה כל שהיא. סומך על יואל וכישוריו. הרוח היורדת מהצד המערבי של ההרים מטלטלת אותנו קלות. המצוקים משני הצדדים ממש מפחידים. יואל חוצה את המעבר בין המצוקים בגובה 8500 רגל. מהצד השני של המעבר מחכה לנו משטח עננים. יואל מחליט לבצע פניה והנמכה על מנת להמנע מחדירה לתוך העננים. ויכוח קטנטן של יזהר ויואל על צורת ההנמכה, שמסתיים בטפיחה קלה שלי על שכמו של יזהר כאומר "תן לו, הוא מפקד המטוס עכשיו ויודע מה הוא עושה". יזהר נרגע, יואל ממשיך את ההנמכה תוך כדי פניה. פני הקרקע מתגלים לעיננו. מנמיכים לגובה 3000 רגל ושמים פנינו למסלול. נוצר הקשר עם המגדל, מקבלים הנחיות ומתארגנים לנחיתה. בפניה לצלע בסיס מגלים לפתע את חנן נהרי שקיבל הנחיה ללכת סביב והוא מצטרף מאחורינו להקפה. מתברר שמסיבה כל שהיא חנן קבל הנחיה לתת עדיפות לשני מטוסים נוספים. מישהו במגדל מתנכל לו, לא ברור מדוע. אבל אין דאגה, גם חנן נוחת ומסיע בנון שרלנטיות על שפת מסלול ההסעה, כמעט דורס בדרכו את מנורות המסלול בשולי הדרך. ברוכים הבאים לאדנה, הסתיימה טיסה נוספת של כשעה וחצי.
עכשיו מתחיל שלב החיכיון לתדלוק. מגיע טנדר שגורר אחריו מיכל המזכיר לי את המיכליות לחלוקת נפט בשנות החמישים, רק שמיכל זה מופעל על ידי משאבה חשמלית העובדת מתי שהיא רוצה, ובמיוחד כאשר המפעיל שלה לוחץ על התקע החשמלי בכוח. כיוון שהמיכל קטן מלהספיק לכולנו מפעילו נעלם בשלב כלשהו לצורכי מילויו, דבר שלא עזר לקיצור זמני החיכיון. גם שלב התשלום בגמר התדלוק אינו פסגת היעול של המתדלק. וכך לאחר שעתיים (כזכור הטיסה ארכה כשעה וחצי) הסתיים לו גם שלב זה ואנו שמים פעמינו לאוטובוס ונהגו הנאמן שרודפים אחרינו מאנקרה דרך קפדוקיה.
כיוון שעברו כבר שש שעות מאז ארוחת הבוקר, וכיוון שחייבים לעמוד בנורמה של שלוש ארוחות ביום, אנחנו נלקחים לארוחת צהריים טובה על גדות הנהר החולף באיזור העיר. השעות חולפות, שעות אחר הצהריים מתקרבות ואני מתחיל לחשוש שמכאן נלקח ישירות לארוחת הערב. אבל לא, יוצאים למלון, לא לפני שהאוטובוס חולף ברחובות אדנה. סוף סוף מגיעים למלון Sayhan כשמו של הנהר החולף בסמוך. מקבלים חדרים, אני הולך לחדר להתרענן ולנוח מעט. היה יום מעייף, בפרט ההמתנה הארוכה לתדלוק על המסלול בצהרי היום החם. המשך הערב שגרתי למדי, יוצאים לארוחת ערב וחזרה למלון. יזהר מתלווה למארחנו המקומי, שגם הוא טייס (טייס ריסוס מקצועי בעל חברת מטוסי ריסוס) לבילוי לילי בבארים של אדנה (בודאי כדי להשכיח את כאבי השיניים שתפסו בו ואת הדוגמניות היפיפיות שראה במלון).
הסתיים עוד יום. לילה טוב אדנה.
יום חמישי 9.10.03
היום מתוכנן מסע רכוב על גבי אוטובוס להרי הטאורוס. אני מהסס באם להצטרף לטיול עקב בעיות בטן שתקפו אותי בבוקר. בסוף מחליט להצטרף, בהנחה שימצאו השרותים המתאימים בדרך, או כל פתרון אחר. יוצאים לדרך. עולים על הכביש המהיר אנקרה – אדנה, שעזר בניווט לאדנה. בנקודה כלשהי יורדים מהכביש ופונים להרים. לאחר נסיעה של שעה עוצרים לחנית התרעננות במזנון שעל שפת אגם קטן ומדהים שברבורים משייטים עליו. מעודד מהעובדה שבטני לא הציקה לי עד כה, אני שותה בקבוק קולה ולאחר חמש דקות רץ לשירותים. מזל שהיה מתקן כזה, אפילו שהוא תורכי (רק מי שביקר במתקן כזה מבין במה מדובר).
ממשיכים הלאה בכביש המתפתל בין ההרים. נוף מדהים של עצי מחט למינהם: ברושים, אורנים, עצי אשוח וארזי לבנון. ככל שהכביש מטפס למעלה נשקף נוף הכפרים בעמק. תמונה נהדרת. לאחר שעת נסיעה נוספת עוצרים שוב, הפעם למילוי המכסה היומית של ארוחת הצהריים. אני מתנזר מהארוחה ליתר ביטחון, לא מוכן לקחת סיכון כמו הקולה בבוקר. יזהר, כטוב לבו במאכל, נכנס לטרנס של סיפורי אלף לילה ולילה על פציעתו בדיוק היום לפני שלושים שנה.
ממשיכים בטיול. האוטובוס ממשיך לטפס בדרך הנוף המדהימה. מגיעים לכפר תורכי טיפוסי ועוצרים "במרכז המסחרי". להציץ במוצרים. לא ברור לי מה איבדנו שם אבל צפינו באורח החיים של המקומיים, כיצד מיצר הקצב המקומי נקניקים ותולה אותם בחלון הראווה שלו, ועוד. המקומיים, שכנראה לא רגילים לטיפוסים צבעוניים כמונו, נועצים בנו מבטים. מערכת הכריזה של הכפר (כן היה דבר כזה) פולטת קריאות בתורכית. אנחנו מתבדחים על אודות האפשרות שהכרוז קורא לכל בני הכפר לפתוח את חנויותיהם כיוון שהפריירים הגיעו. ואכן מספר חברים לא עומדים בפיתוי וחוזרים עם "צעצועים" למינהם. אחד מהצעצועים הללו (אקדח צעצוע) עצר אחד מחברינו בבדיקות הביטחוניות ביציאה מאדנה ביום המחרת.
ממשיכים לפסגה. בקצה ההר עומדים בגאון שרידי מבצר רומי עתיק שעליו נעצו התורכים את דגלם הנתמך בידיו של דמות אתא תורק. האוטובוס חונה בתחתית הפיסגה ומכאן אנחנו מתחילים לטפס רגלית בשבילי עזים. טיפוס של כמאתיים מטר לגובה. מאמץ לא קל. לאחר התנשפויות מגיעים לפיסגה. הנוף הנשקף מכל עבר עוצר נשימה. אנחנו בגובה של קרוב ל 5000 רגל. לרגע נדמה כאילו אנחנו במטוס שעצר לחניית ביניים על ענן מעל העמק. מתחתינו נשקפים כל הכפרים והעיירות שבסביבה, טבולים בתוך היערות הירוקים. להביט ולקנא בירוק העד הזה.
ספגנו את אוויר ההרים, הצטלמנו למזכרת ומתחילים לרדת. ליד האוטובוס, בעוד הוא ממתין שנגיע, יצר דובי קשר עם אחד המקומים בכפר. הלה מזמין אותנו לסדנה שלו במרתף ביתו ושם מציג לנו לראווה את יצירותיו, פסלים שעיצב הטבע מעץ טבעי ושהוא רק השלימם, דמויות בני אדם וחיות.
מרוצים אך עייפים חוזרים לאוטובוס ועושים דרכנו למלון.
ובערב? נכון, עוד ארוחה. לפחות אחרונה למסע זה. ארוחה חגיגית עם נאומי סיכום של ירון, יו"ר אגודת התעופה שלנו, הנציג היווני שנותר במסע ויו"ר האגודה התורכית. מארחנו התורכי הרוויח ביושר את כל הברכות והתודות. מסע נהדר, ארגון למופת, תאומי זמנים לדוגמה.
זהו. תם יום אחרון למסע שלנו. מחר חוזרים הביתה. לילה טוב בשנית אדנה.
יום שישי 10.10.03
יום אחרון בתורכיה. היום חוזרים הבייתה. בדיוק בזמן, לא ארוך מדי ולא קצר מדי. ארוחת הבקר השגרתית, שאי אפשר בלעדיה, התארגנות ויציאה לשדה. השדה קרוב מאד למלון, תוך מספר דקות מגיעים. הגשת תוכנית טיסה למרכז התיאום (הלוואי עלינו כזה) ולמטוסים. המרשה הוגש לשעה עשר שעון מקומי, כך שיש זמן להכנה ובדיקות מסודרות של המטוסים. מעבירים תיק אחד כעודף משקל למטוס אחר וממתינים לאישור יציאה. מארחנו התורכי הלך לסגור את כל הקצוות והתשלומים הנדרשים. תודרכנו לגבי הנתיב המיועד לנו. מתברר שבניגוד לתוכנית הטיסה שהגשנו, ועקרה נתיב ישירות דרומה, עלינו לצאת לכיוון מערב לנקודת VOR MUT המרוחקת כ 90 מיל מערבית לשדה. אין ברירה, כל מקום מוביל הביתה ואנחנו כמו סוסים המריחים את האורווה נצא לכל מקום שיגידו לנו, בתנאי, שממנו ניתן יהיה לפנות דרומה לתל אביב. הבעיה היחידה במקרה זה ש MUT ממוקמת על פסגת הר בגובה 12000 רגל וזה לא צחוק עבור הצעצועים שלנו.
מתקבל אישור יציאה, נכנסים למטוסים ויוצאים לדרך. יזהר מטיס, אני מסייע בידו בצד ימין. יואל והגר מאחור. מסיעים למסלול בסדר ובשקט מופתיים. כל אחד בתורו מתיישר וממריא. פונים מערבה לעבר MUT תוך כדי טיפוס. בקשר שומעים את הראשונים מבקשים לשנות נתיב דרומה עוד לפני MUT, אבל פיקוח אנקרה עומד כצוק איתן מול הבקשות המתחדשות מדי רגע וחוזר שוב ושוב בנימוס רב "קחו כיוון ל "MUT. בין השורות אני שומע את המשך המשפט שלא נאמר "... ותפסיקו לבלבל את המוח". כל אחד בתורו מנסה אבל ללא הועיל.
מיד לאחר ההמראה מדווחת לנו הבקרה שאינם קולטים את הטרנספונדר שלנו, ובנשימה אחת מבקשים שנחליף את השדה האלטרנטיבי שהגשנו בתוכנית הטיסה. בעיה ראשונה נפתרה לאחר משחק עם המכשיר וכמה טפיחות עידוד על פניו, מנורת הביקורת מהבהבת. גם בהמשך הדרך, כשקיבלנו "advice" שהמכשיר לא פועל התעקשנו שהמכשיר פועל כיוון שנורית הביקורת הבהבה, אבל בסתר לבנו ידענו שהבקר יודע את האמת כמונו. אבל השילוב של טרנספונדר לא תקין ובקשה להחלפת השדה האלטרנטיבי גרמו לי להחסיר פעימה אחת. הנחתי שהבקרה מבקשת שנגדיר שדה יעד אחר לנחיתה ותיקון המכשיר. לא בא לי לבלות עוד לילה ויום בארץ התוגר בחיפוש אחר טכנאי אלקטרוניקה שמסוגל לתקן את הטרנספונדר. אנחנו בשלנו, ממשיכים בטיסה כאילו לא קרה כלום. רק אחרי שהבקר מבקש בפעם השלישית להחליף את לרנקה כשדה אלטרנטיבי בשדה אחר, נזכרנו שהתורכים עדיין ברוגז עם הקפריסאים, ובאנחת רווחה המרנו את לרנקה באנטליה כשדה אלטרנטיבי. עכשיו כולם רגועים, התורכים במיוחד.
לאחר מחצית הדרך ל MUT מעביר אותנו פיקוח אנקרה לפיקוח צפון קפריסין (התורכית) , וזה בשמחה ובששון מאשר לנו לפנות דרומה לכיוון קפריסין, כנראה רצה להפטר מהנודניקים הללו כמה שיותר מהר. בחדוה ובגילה יזהר מפנה את האף דרומה לנקודת דיווח יציאה מתורכיה. הפסדנו שעה בגלל עיקשותה של הבירוקרטיה התורכית. בזכות יזהר "שגנב" כל הזמן דרומה, בהנחה שהתורכים ישברו לבסוף, וצדק, הרווחנו כמה מיילים ודקות טיסה יקרות.
מכאן ודרומה הטיסה הופכת לשיגרתית. חצינו את קו החוף התורכי ואנחנו מעל הים התיכון. כמה עננים אפשר לספור מעל הים? כמה ספינות אפשר לראות? אנחנו בדרך הביתה. ה GPS תומך בנאמנות בניווט, ה VOR מגבה ומאשר את הכיוון. חוצים את קפריסין בצידה המזרחי. עוד שעתיים לתל אביב. בינתיים יואל מעיף מבטים עצבניים במחוון הדלק. החישוב שלנו מראה שננחת לאחר חמש שעות פעולת מנוע. קצת מגבלתי אבל לאור הנסיון עד כה, וחישובי הדלק, לא צפויה בעיה.
עוברים לפיקוח תל אביב. כמה טוב לשמוע עברית בקשר והשיר "כמה טוב שבאת הביתה" מתנגן בראשי. בכדי להכין אותנו לשיבה למולדת אני מכוון את ה ADF לרשת ג' ומוסיקה ישראלית/מזרחית מתנגנת באוזניות ומעירה את הגר מנימנומיה. יזהר מצטרף לשירי ארץ ישראל והמולדת מתקרבת.
אני מציץ בשעון וזיק של דאגה חולף בראשי. לפי תוכנית הטיסה היה עלינו לנחות בשעה 12:30 בתל אביב. עקב שינוי הנתיב שלנו הטיסה מתארכת והשעה כמעט אחת ורבע. את הרצליה סוגרים בשתיים ופותחים בארבע לחצי שעה, עקב ערב החג. לא בא לי להתקע בשדה דב לשעתיים. יזהר מאיץ קצת את המנוע, המהירות עולה, גם ההנמכה מסייעת להגברת המהירות. קו החוף נגלה לעינינו. מקבלים אישור לאולגה ומשם לשפיים. שדה דב באופק. נסיון לבקש מ"תמרור" לנחות על 03, בכדי לחסוך זמן, נכשל כיוון שיש מטוס בהקפות. אני מעיף מבטים עצבניים בשעון, שום דבר לא עוצר אותו. עוד מספר דקות ואנחנו ב"עם הרוח" ל 03, פיינל ונוחתים. ברוכים השבים לתל אביב, הסתיימה טיסה של למעלה מארבע שעות.
השעה אחת וארבעים, כזכור בשתיים סוגרים את שדה הרצליה. מתוך המטוס אני מתקשר למודיעין טייס ומבקש שישלחו מוכס, בהתאם להוראות החדשות. המכס בשביתה ולפי הוראות מנהל תורן עלינו לבצע רק ביקורת דרכונים בטרמינל 2. מיד מגיש מרשה לטיסת המשך להרצליה. בטעות אני מוביל את הצוות בדילוגי קרב לטרמינל 1 במקום לטרמינל 2, זה מה שהלחץ עושה. חוזרים לטרמינל 2, מנהל תורן ממתין לנו שם בכעס רב מאד, איך העזנו לצאת משטח המטוסים שלא דרכו. אני מתנצל, חבל על הזמן והדיבורים, השעה עשרה לשתיים. מוחל על העלבון, רק שישתוק והשוטרת שתחתים את הדרכונים. אבל היא לא ממהרת, בודקת שוב ושוב היכן חתמו בדרכון ביציאתנו. לבקשתי ממנה להזדרז היא מביעה כעס על כך שגרמנו לה להמתין לנו חצי שעה. נו מילא שתקטר ותחתום. חתמה. נפרדים מהגר בזריזות ושלושת הגברים רצים למטוס כאילו כל גורלם תלוי בו. עוד חמש דקות לסגירת שדה הרצליה. קופץ על הכנפים ובודק כמות דלק במיכלים, יש עוד רבע מיכל, יספיק עד להרצליה. אישור התנעה והסעה ואנחנו על המסלול. אני מטיס להרצליה. הרגשה נהדרת לסיים את השבוע המופלא הזה מאחורי הסטיק. ממריאים ומיד עוברים לערוץ הרצליה. הפקח עונה, אינו מראה סימנים של קוצר רוח למרות שהשעה כבר שתיים. עכשיו אפשר להרגע, נגיע להרצליה והפקח לא יברח. עם הרוח, פיינל ונוחתים.
תם שבוע של מסע מעולם אחר.
סוף דבר
לא זכור לי שכתבתי אי פעם מסמך אישי באורך כזה, מבלי להביא בחשבון מסמכי עבודה או לימודים. הרעיון לתעד את קורות המסע נולד בשבת באפסוס, כשחזיתי בתחרות נחיתות הדיוק. הבנתי שהולך להיות שבוע עילאי ואם ארצה לזכור אותו לתמיד עלי לתעד אותו. וכך עשיתי. מדי יום תפסתי כמה דקות לכתיבת קורות היום בדפדפת שהייתה עמדי, והרי הסיפור לפניכם. אין זו תעודה ספרותית שמטרתה לזכות בפרס הספרות היוצרת אלא רצון לתעד ולהעביר חוויות מנקודת מבט אישית לחלוטין. יסלחו לי רעי למסע אם לאחר קוראם את המסמך הזה יחלקו על דעתי בקשר ללוחות הזמנים או הנסיבות. זה מה שראיתי, זה מה שתיעדתי וזה מה שאני חושב. מקווה גם שלא פגעתי חס וחלילה באף אחד.
תודתי נתונה למארגני הראלי, יגאל ודרור, שלא חסכו מאמצים להצלחתו, ולעמיתי בצוות, יזהר, יואל והגר, שביחד איתם המסע היה מוצלח כל כך.
אז להתראות בראלי הבא.
איציק מה-יפית.
9