ערה"ש תשל"ז
24.9.76
הרגשה מוקדמת היא בדרך כלל סימן מבשר רעות. אני לא יודע אם ההרגשה המוקדמת היא שגורמת להתנהגות אחר-כך, או שבאמת יש לו לאדם איזה מנגנון הגנה שמצלצל בראשו לפני שקורה משהו. פגשתי אנשים במלחמה, שאמרו שיש להם הרגשה שיקרה להם משהו, ואכן קרה, או אנשים אחרי תאונת דרכים שסיפרו שכבר בבוקר הרגישו שהיום ייגמר רע. מה קודם למה, ההרגשה לתאונה, או להפך, זו כבר שאלת הביצה והתרנגולת.
איך טיסה יכולה להיגמר טוב אם במשך חמישה שבועות אתה ממתין לה, כשבממוצע שלוש פעמים בשבוע אתה מצלצל לבדוק אם היא אפשרית ונענה בשלילה?! אחרי הקדמה כזו מגיעים ליום המיוחל.
האישורים הושגו, המטוס הוכן, והשמיים נראו חייכנים למדי. החזאי המטאורולוגי הודיע לי בבוקר שפרט למשבי רוח קלילים של שלושה עד חמישה קשרים, מזג האוויר הצפוי, נאה.
עציוני, מדריך הטיס הזמני שלי מתדרך אותי לפני הטיסה ובודק האם אני שולט כראוי בנתיב הטיסה, מכיר את נוהלי החירום, תדרים, וכווני מסלולי הנחיתה. המסלול המתוכנן הוא הרצליה - חדרה - טבריה - נחיתה במחניים, וחזרה בנתיב דומה עם נחיתת ביניים בחיפה. בסה"כ כשלוש שעות טיסה.
בדיקת מטוס, בדיקות מנוע, בדיקות לפני המראה, ריצת מסלול ואני באוויר. נכון האזניות קצת לוחצות, אבל סוף סוף אני יוצא מתחום השליטה של נתב"ג, ואני לבד... הרבה זמן לחשוב אין, וכבר אני בבצרה, מדווח להרצליה ועובר ל"פלוטו", רשת השליטה של אזור הצפון. בשלב זה מתחילות בעיות בקשר. אני שומע את "פלוטו" היטב, אבל הוא אינו שומע אותי. למזלי הטוב נמצאות כמה נשמות טובות באוויר המשמשות כמתווכים בינינו.
בחדרה צצה בעיה נוספת: "פלוטו" מבקשני לסוב על עקבותיי, לבצע פניה של מאה ושמונים מעלות לכיוון דרום, לטפס לגובה של אלפיים רגל, ולחזור להרצליה. אני מזדעק בקשר: "ריבונו של עולם! עד שהשגתי את האישור לטיסה זו ועכשיו אתם מחזירים אותי, אולי בכל זאת?", אך "פלוטו", שחון כמדבר, עונה מעל גלי האתר: "נובמבר מייק (זה אני בתוך הפייפר קב בו אני טס), שלילי, בצע פניה וחזור להרצליה, ומיד!". למה להסתכסך אתם אני חושב לעצמי, ומבצע פניה חדה לאחור תוך כדי פתיחת המצערת לטיפוס. כשאני מיוצב לכיוון דרום אני מעביר את הרדיו לתדר של "הרצליה" ומבקש מהם שיתקשרו טלפונית ל"פלוטו" ויבקשו מהם לאפשר לי להמשיך בטיסה למרות הבעיות. הפתעה מספר אחת. "הרצליה" מספרת לי שההוראה להחזיר אותי באה מהם. "מה כבר עשיתי רע?!" מנקרת המחשבה בלבי. אולי שכחו לספר לי משהו, אולי שכחתי משהו. מטוסים חייכניים ועליזים חולפים תחתי, "תחזור ידידי" הם אומרים ל"נובמבר מייק", "אתה זקן מדי לטיסות ארוכות כאלו" הם נוהמים באלפיים ומאתיים סיבובים לדקה, רמז להיותו של מטוסי הוותיק במטוסי הרצליה באותה התקופה.
נחתי בהרצליה. מול המגדל מופיע בריצה עציוני, כשהוא מספר לי שהושארה הודעה במשרדי החברה המורה שלא אבצע טיסה זו סולו בפעם הראשונה. אני מתעצבן, מאדים, וכמעט פורץ בבכי. "מה זאת אומרת?", אני תמה, ועציוני מיתמם ואומר שלא ידע על הוראה זו עד שנכנס למשרד. ללא שניה של מחשבה מיותרת, ואף ללא הרהור נוסף שנינו באוויר, כשאני מודיע לעציוני שהוא במטוס "טרמפיסט" ואם יש לו כוונות להפריע לי, אזרוק אותו מהמטוס בלי חכמות.
הפעם כבר לא חוזרים. עציוני שבע-רצון משליטתי במטוס, ונפעם נוכח התמצאותי בשטח. אחת לכעשר דקות הוא מפסיק לאכול, מצביע כלפי מטה ממושבו שמאחורי
((TANDEM, ושואג: "מה אלה?". "ערה, קרע, וערערה", אני עונה מיידית. עציוני מניף אגודלו כלפי מעלה ומניע ראשו לסימן נכון, יפה מאוד. "ומה אלה?" הוא שואג כשאנו מעל התבור והוא מצביע על שדמות דבורה, כפר כמא, ושרונה, והתשובה לא מאחרת לבוא. לפתע "פלוטו" מתעורר. מאז עפולה לא שמענו ממנו כלום. "כאן פלוטו-אלפא, האם יונה נשר אצלך?". עציוני ואני מתפלאים. שנינו לא יודעים מה זה "פלוטו-אלפא", ולשנינו גם אין שמץ של מושג מה זה "יונה-נשר". "המתן!", אני נובח למיקרופון, מסתובב לעציוני במבט של "אתה הוותיק יודע מה זה?!". ואז אני תופס. אחד מידידי מהטכניון, המשרת ב"פלוטו" והוא בעל מכונית מסוג "אלפא-רומיאו" מתעניין האם אני במטוס, שהרי "יונה-נשר" הם כינויים הפונטי של האותיות יוד ונון, ואלו הם הרי ראשי התיבות של שמי, ואני שואג בקשר: "ודאי! ודאי!". איזה אושר ושמחה לחניך בניווט לשמוע קול מוכר בקשר. לאחר החלפת מספר משפטים אנחנו ממשיכים בדומיה. בכורזים מתגברת הרוח. המטוס מאט. מטוס "לימה-טנגו" עוקף מימין וקצת מעלי כשהוא מנופף לשלום ואני מחזיר לו. אני מרגיש שאני ממש עומד ביחס אליו.
בכורזים אני מתייצב בקשר של שדה התעופה של מחניים. "עוד כחמש דקות אצלך", אני מודיע לו לאחר חישוב זריז המתחשב ברוח האף החזקה. "מה?!" הוא עונה לי, "במה אתה טס שזה לוקח לך כל כך הרבה זמן, זה מטוס או עגלה?!". "בעגלה", אני משיב, ומיד אני מרגיש איך המטוס נעלב. אני מרגיע עצמי שלמטוס אין רוח חיים, וכמהנדס אווירונוטי אני אמור גם לדעת את זה, אבל תחושה היא תחושה.
נחיתה במחניים. יופי של מקום. רק נגעתי בקרקע וכבר הודיעו לי מהמגדל שאגיע אליהם, כי ממתינים לי בטלפון. החנתי את המטוס, עציוני הלך לאכול, ואני טיפסתי למגדל לשיחה עם ידידי מ"פלוטו" שספר לי שלראשונה בתולדותיו הוא פגש מטוס כל כך איטי, ושמהירותי הממוצעת הייתה כששים ושמונה קשרים (כדאי להזכיר לקוראים הצעירים שזו הייתה התקופה שלפני האזמי"ם-אווירונים זעירי משקל). חייכתי תוך שאני חושב לעצמי: "איטי, אבל שובב הנובמבר-מייק הזה".
קורא יקר! אם הגעת עד הנה הרי מעכשיו צפויות לך רק הפתעות, כי עד כאן זו הייתה רק הקדמונת לחלק מבשר הרעות, חלק שיעזור, אולי, להבין שהצרות באות לאט-לאט, אבל מתגברות מאחת לשניה.
חזרנו למטוס כשעלה במוחי הרעיון שבעצם עציוני יכול לחזור להרצליה עם ה"לימה-טנגו" ואילו אני אחזור לבד. הרעיון התקבל ועציוני רץ ועלה על ה"לימה-טנגו". נשארתי לבד מאושר. האמת היא שגם עציוני חש עצמו מיותר. בקשתי רשות להתיישר ולהמריא תוך שאני מבצע בדיקות שלפני ההמראה, או ליתר דיוק, מבצע כמעט את כל הבדיקות...
מתיישר על המסלול, פותח מצערת עד הסוף, דוחף סטיק חזק קדימה להרמת גלגל הזנב, והמטוס מתחיל לרוץ, ומיד מקפץ מעלה מטה. "מה קרה לי?" אני חושב לעצמי, והופ אנחנו באוויר. לוחץ מעצורים להשתקת סיבוב הגלגלים, מעיף מבט על מד המהירות ומגלה להפתעתי שאני כמעט בהזדקרות. דוחף את הסטיק קדימה אבל הוא לא זז והמטוס מתפרע לחלוטין. ואז, כמו מכת ברק במוחי, אני תופש. המקזז, ריבונו של עולם, שכחתי לסובב אותו ששה-עשר סיבובים קדימה לפני ההמראה. ניסיונותיי בשלב זה של הטיסה לסובבו בחיפזון קדימה עולים בתוהו - המקזז לא זז. גם ניסיונותיי לסובבו קדימה ואחורה אינם מניבים פרי. זה הסוף אני חושב לעצמי תוך שאני נזכר בכמה סיפורי בלהות על טייסים ומטוסים שקיפחו חייהם בתקלות דומות. המטוס ממשיך לפזז במחול השדים שלו.
יד ימין דוחפת את הסטיק בכל הכוח, וביד שמאל אני מחזיק את המיקרופון ושואג: "נובמבר-מייק, תקלה, מקזז נתפס, חוזר לנחיתה!", וזורק את המיקרופון בחלל התא בכדי לפנות גם את יד שמאל ללפיתת הסטיק. אני מפיל כנף בפראות ומבצע פניה חדה לאחור. "איפה המסלול?!" חולפת מחשבה במוחי, והוא מתגלה שבריר שניה אחר כך.
"מחניים, נובמבר-מייק, רשאי לנחות חירום, השדה לרשותך, מה המצב?!" נוהמות האזניות באוזניים. אני לא מסוגל לענות כי כשאני משחרר את יד שמאל מהסטיק המטוס מזנק כלפי מעלה ונופל מיד. אני מרגיש את הכוח בידיים הולך ואוזל. לרגע אני מתעשת, עוזב יד אחת ועונה בקשר: "נובמבר-מייק, שומע אותך מצוין אבל לא מסוגל לענות כי אני עסוק בשתי הידיים", ובהזמנות זו שהיד משוחררת אני מנסה להוציא את המקזז ממצבו, אך לשווא. מבצע בזריזות בדיקות "עם-הרוח", משחרר מעל לרגלי את דפית תכנון הנווט יחד עם המפה, ומחזיר את יד שמאל לסטיק. אני לא מספיק לחשוב הרבה כי המסלול כבר לפני האף. "תסגור מנוע ויהיה לך הרבה יותר קל להחזיק בסטיק" נשמע קולו הרגוע של עציוני בקשר. מושך מצערת לאחור, אוויר חם למאייד, וסוף-סוף המטוס מוריד אף. רגל ימין משוחררת, רגל שמאל בועטת, ואני על המסלול. נחיתה חלקה ויפה שפשוט לא תאומן. "לא יאומן" אני ממלמל לעצמי ולוחץ על המעצורים.
"ברוך-השם!", אני מדווח בקשר ומבקש לבצע פנית מאה שמונים על המסלול ולחזור לחניה. "רשאי לבצע פניה, וכל הכבוד" באה התשובה. תוך כדי הפניה על הקרקע אני מסובב את המקזז והוא משוחרר לגמרי. מקלל בקול רם וחושב שכנראה אלוהים צוחק עלי היום. כשהגעתי לחניה הופיע עציוני בריצה. "הפחדת אותי, ידידי" אמר, וניגש לבדוק את המקזז. הכל תקין במקזז ועציוני מסביר לי שאם לא מסובבים את המקזז לפני ההמראה אז באוויר החוטים מחליקים. הוזהרתי מתופעה זו כבר לפני חצי שנה, אבל זה קרה...
"אתה עוד רוצה לטוס לבד להרצליה?!" שואל עציוני. "כן, וודאי" אני משיב מיידית כשבלבי אני חושב אחרת. עציוני מאחל לי הצלחה וחוזר ל"לימה-טנגו" שממתין לו על המסלול כשמנועו פועל. כאילו שלא היו מספיק סימנים הממליצים על הפסקת הטיסה, ואני, ברוב טיפשותי, טס פעם נוספת. יד ימין עדיין כואבת ממאמץ ואני מעסה את השריר. שוב אני קושר את תוכנית הנווט לרגל אחת, ואת המפה לשניה, מבצע את הבדיקות לפני המראה, והפעם ביסודיות בל תאמן. מזיז את המקזז קדימה ומבקש רשות להתיישר ולהמריא.
הפקח במגדל נשמע מופתע. "האם כל התקלות תוקנו?" הוא שואל בתמיהה. "חיובי", אני עונה, מקבל רשות המראה ואני באוויר.
המטוס מתנדנד כאחוז תזזית ואני מוודא שהכל תקין. יש לי הרגשה מוזרה כאילו מישהו יושב על זנב המטוס ומטלטל אותו. במבט מטה אני רואה את העצים מתנודדים ומבין שזו הרוח שהתחזקה. "בטח בגובה שלושת אלפים רגל המצב יותר טוב", אני חושב לעצמי וטעותי מתבררת במהירות. מעל טבריה אני מרגיש שאני נסחף אל מעל לכינרת. אני טס בסטייה של כעשר מעלות מהכוון המצוין על גבי המפה (לביטול הסחיפה, כמובן). "לא נורא" אני מרגיע עצמי, "זה בטח בגלל תנאי הקרקע". אני ממשיך בתרגילי ההרגעה, אבל המטוס מתקדם לאט-לאט לכוון התבור ומהר מאוד, פעם לכיוון השמים, ופעם לכיוון הקרקע. אין ולו גם שניה אחת של יציבות. אני מחפש על הקרקע שטח מתאים לנחיתת חירום. יש הרבה שטחים מתאימים ואני נרגע. התבור מתחתי ומימיני והרוח מתגברת. הרוח מושכת, או אולי דוחפת אותי לכיוון ההר ואני נלחם בה. חיוך קצרצר עולה על פני כשאני מדמיין עצמי כדון-קישוט הלוחם לבדו בתחנות-הרוח. זעקה פתאומית ברדיו קורעת את אוזני. טייס כלשהו מדווח על רוח של ששים קשר ועל שהוא נמצא במרכזה של סופה ומבקש לשנות את נתיב הטיסה. "לא יכול להיות ששים קשר" אני חושב לעצמי, "בטח איזה בחור היסטרי".
בזיכרוני עולה שיחה שניהלתי עם איזה טייס ותיק שסיפר שמזג-אוויר גרוע בא תמיד במפתיע, ואז, כשאתה מחליט סוף סוף לחזור, מסתבר לך שאתה כבר לא יכול. גופי מוצף זעה קרה. "למה המטוס לא מתקדם?!", אני רוטן, ופותח מצערת עד הסוף להגברת המהירות. המטוס מזנק קדימה כאילו אסף כוח, אבל נרגע מיד. נפילה פתאומית של המטוס חובטת את ראשי בקורה הקדמית בתא. אני מושך סטיק חזק והאדמה שמולי מתחלפת בשמים. "סימני פאניקה ראשונים", חולפת המחשבה בראשי, ואני בודק את נתוני הטיסה: כיוון בסדר, מהירות בסדר, סיבובי מנוע קצת גבוהים, דלק בסדר, ושוב נפילה מאיימת של המטוס. "במגידו אני נוחת" אני מקבל החלטה. אבל איפה מגידו ואיפה אני.
מטוס ה"לימה טנגו" מדווח בקשר שהוא נמצא בחדרה. "הוא בחדרה ואני אפילו לא בעפולה", אני מייבב לעצמי. גבעת המורה משמאלי, התבור מימיני, ואני כמו יו-יו מטלטל ביניהם. עפולה מגיעה סוף-סוף. לקח לי רבע שעה לטוס מהתבור לעפולה, "יותר מאשר במכונית" ממשיך הריטון לנקר במוחי. כביש הסרגל משתרע מתחתי ואני מיישר את אף המטוס לפיו. תוך חצי דקה מוצא עצמי כשלושה ק"מ ממנו. אני מנסה לחזור אליו על ידי הפניית אף המטוס לכיוון אגם-ברוך, ומרגיש עומד במקום. הסופה מתגברת. אני מסתכל סביב לראות שאין מטוס נוסף בסביבתי כדי שחלילה לא אתקל בו במהלך הטלטולים הנוראיים. שוב נפילה פראית כלפי מטה.
צומת מגידו. הייאוש מתחיל להתגנב ללבי. ההרים שלמטה מתחילים להשפיע על הרוחות גם בגובה. המשחק המטופש הזה של מלחמה בלתי פוסקת עם משבי הרוח מטפס לי על העצבים. הערנות והמתח מתחילים לרדת ואני מתחיל לחשוב על סופי המר. "לא להתייאש" אני ממלמל לעצמי תוך שאני שוקע במחשבות עגומות. "הנוף יכול היה להיות ממש מקסים, אם רק היה נשאר כמה שניות במקום ולא זז כל הזמן", אני רוטן.
זיכרון השבר בגלגלת שהיה לי פעם, תוצאה של תאונת אופנוע, יחד עם זיכרון פציעתי במלחמת יום-כיפור הנוראית, שמשניהם יצאתי בשלום, מחזיר לי את האומץ ומחדש את כושר הלחימה שלי. בכוחות מחודשים אני מתקשר ל"פלוטו" ומבקש להנמיך לגובה אלפיים רגל בגלל הסופה. "פלוטו" עונה: "קיבלתי אותך, ממליץ לנסות לטפס לגובה ארבעת אלפים רגל". תשובתו מפיחה תקוות חדשות ליציאה בשלום מהמצב. אני פותח מצערת עד הסוף, מושך סטיק לאחור, מקזז שני סיבובים לאחור, ומביט מטה. "התקדמנו קצת", אני נאנח. בגובה של כשלושת אלפים ושבע מאות רגל המטוס מסרב להמשיך בטיפוס. אני מרגיש כאילו אני נתקע בתקרת גומי ענקית. בכל פעם שמחוג המאות של מד הגובה מגיע לספרה 37, המטוס צונח כמאה רגל. אני מחליט להישאר בגובה זה ומדווח ל"פלוטו". "קיבלתי", נשמעת תשובתו הלאקונית והתכליתית באזניות. "למה הוא לא יכול להגיד לי איזו מילה טובה?!", אני מתמרמר. מזג האוויר משתפר קצת ואני מחליף ידיים על הסטיק.
עוד לא הספקתי לנוח ומעל צומת כרכור המטוס מתעורר מתרדמתו הקצרה. ללא שום הכנה מוקדמת הוא מוריד כנף ימין ומתחיל לפול כלפי מטה. אני נבהל ומיישר אותו באלימות סבירה. הפסדתי כמאתיים רגל בגובה. עוד לא הספקתי להתיישר וכף יד ענקית ונעלמה תופסת את המטוס מלמטה וזורקת אותו לגובה ולאחור. הרגשה מאוד מאוד לא נעימה.
עברתי לדבר אל המטוס. "נובי" אני קורא לו בשם חיבה, "מייקי מחמדי" אני ממשיך ומלטפו, "עוד מאמץ אחד והגענו", אני מתחנן בפניו.
עשר דקות של חיזור, כרכור והתחנפות שיכנעו את "נובמבר-מייק" להמשיך, וההוכחה לניצחוננו המשותף היא העובדה שאני כותב ומשחזר את טיסת הבלהות הזו.
ערה"ש תשל"ז
24.9.76
הרגשה מוקדמת היא בדרך כלל סימן מבשר רעות. אני לא יודע אם ההרגשה המוקדמת היא שגורמת להתנהגות אחר-כך, או שבאמת יש לו לאדם איזה מנגנון הגנה שמצלצל בראשו לפני שקורה משהו. פגשתי אנשים במלחמה, שאמרו שיש להם הרגשה שיקרה להם משהו, ואכן קרה, או אנשים אחרי תאונת דרכים שסיפרו שכבר בבוקר הרגישו שהיום ייגמר רע. מה קודם למה, ההרגשה לתאונה, או להפך, זו כבר שאלת הביצה והתרנגולת.
איך טיסה יכולה להיגמר טוב אם במשך חמישה שבועות אתה ממתין לה, כשבממוצע שלוש פעמים בשבוע אתה מצלצל לבדוק אם היא אפשרית ונענה בשלילה?! אחרי הקדמה כזו מגיעים ליום המיוחל.
האישורים הושגו, המטוס הוכן, והשמיים נראו חייכנים למדי. החזאי המטאורולוגי הודיע לי בבוקר שפרט למשבי רוח קלילים של שלושה עד חמישה קשרים, מזג האוויר הצפוי, נאה.
עציוני, מדריך הטיס הזמני שלי מתדרך אותי לפני הטיסה ובודק האם אני שולט כראוי בנתיב הטיסה, מכיר את נוהלי החירום, תדרים, וכווני מסלולי הנחיתה. המסלול המתוכנן הוא הרצליה - חדרה - טבריה - נחיתה במחניים, וחזרה בנתיב דומה עם נחיתת ביניים בחיפה. בסה"כ כשלוש שעות טיסה.
בדיקת מטוס, בדיקות מנוע, בדיקות לפני המראה, ריצת מסלול ואני באוויר. נכון האזניות קצת לוחצות, אבל סוף סוף אני יוצא מתחום השליטה של נתב"ג, ואני לבד... הרבה זמן לחשוב אין, וכבר אני בבצרה, מדווח להרצליה ועובר ל"פלוטו", רשת השליטה של אזור הצפון. בשלב זה מתחילות בעיות בקשר. אני שומע את "פלוטו" היטב, אבל הוא אינו שומע אותי. למזלי הטוב נמצאות כמה נשמות טובות באוויר המשמשות כמתווכים בינינו.
בחדרה צצה בעיה נוספת: "פלוטו" מבקשני לסוב על עקבותיי, לבצע פניה של מאה ושמונים מעלות לכיוון דרום, לטפס לגובה של אלפיים רגל, ולחזור להרצליה. אני מזדעק בקשר: "ריבונו של עולם! עד שהשגתי את האישור לטיסה זו ועכשיו אתם מחזירים אותי, אולי בכל זאת?", אך "פלוטו", שחון כמדבר, עונה מעל גלי האתר: "נובמבר מייק (זה אני בתוך הפייפר קב בו אני טס), שלילי, בצע פניה וחזור להרצליה, ומיד!". למה להסתכסך אתם אני חושב לעצמי, ומבצע פניה חדה לאחור תוך כדי פתיחת המצערת לטיפוס. כשאני מיוצב לכיוון דרום אני מעביר את הרדיו לתדר של "הרצליה" ומבקש מהם שיתקשרו טלפונית ל"פלוטו" ויבקשו מהם לאפשר לי להמשיך בטיסה למרות הבעיות. הפתעה מספר אחת. "הרצליה" מספרת לי שההוראה להחזיר אותי באה מהם. "מה כבר עשיתי רע?!" מנקרת המחשבה בלבי. אולי שכחו לספר לי משהו, אולי שכחתי משהו. מטוסים חייכניים ועליזים חולפים תחתי, "תחזור ידידי" הם אומרים ל"נובמבר מייק", "אתה זקן מדי לטיסות ארוכות כאלו" הם נוהמים באלפיים ומאתיים סיבובים לדקה, רמז להיותו של מטוסי הוותיק במטוסי הרצליה באותה התקופה.
נחתי בהרצליה. מול המגדל מופיע בריצה עציוני, כשהוא מספר לי שהושארה הודעה במשרדי החברה המורה שלא אבצע טיסה זו סולו בפעם הראשונה. אני מתעצבן, מאדים, וכמעט פורץ בבכי. "מה זאת אומרת?", אני תמה, ועציוני מיתמם ואומר שלא ידע על הוראה זו עד שנכנס למשרד. ללא שניה של מחשבה מיותרת, ואף ללא הרהור נוסף שנינו באוויר, כשאני מודיע לעציוני שהוא במטוס "טרמפיסט" ואם יש לו כוונות להפריע לי, אזרוק אותו מהמטוס בלי חכמות.
הפעם כבר לא חוזרים. עציוני שבע-רצון משליטתי במטוס, ונפעם נוכח התמצאותי בשטח. אחת לכעשר דקות הוא מפסיק לאכול, מצביע כלפי מטה ממושבו שמאחורי
((TANDEM, ושואג: "מה אלה?". "ערה, קרע, וערערה", אני עונה מיידית. עציוני מניף אגודלו כלפי מעלה ומניע ראשו לסימן נכון, יפה מאוד. "ומה אלה?" הוא שואג כשאנו מעל התבור והוא מצביע על שדמות דבורה, כפר כמא, ושרונה, והתשובה לא מאחרת לבוא. לפתע "פלוטו" מתעורר. מאז עפולה לא שמענו ממנו כלום. "כאן פלוטו-אלפא, האם יונה נשר אצלך?". עציוני ואני מתפלאים. שנינו לא יודעים מה זה "פלוטו-אלפא", ולשנינו גם אין שמץ של מושג מה זה "יונה-נשר". "המתן!", אני נובח למיקרופון, מסתובב לעציוני במבט של "אתה הוותיק יודע מה זה?!". ואז אני תופס. אחד מידידי מהטכניון, המשרת ב"פלוטו" והוא בעל מכונית מסוג "אלפא-רומיאו" מתעניין האם אני במטוס, שהרי "יונה-נשר" הם כינויים הפונטי של האותיות יוד ונון, ואלו הם הרי ראשי התיבות של שמי, ואני שואג בקשר: "ודאי! ודאי!". איזה אושר ושמחה לחניך בניווט לשמוע קול מוכר בקשר. לאחר החלפת מספר משפטים אנחנו ממשיכים בדומיה. בכורזים מתגברת הרוח. המטוס מאט. מטוס "לימה-טנגו" עוקף מימין וקצת מעלי כשהוא מנופף לשלום ואני מחזיר לו. אני מרגיש שאני ממש עומד ביחס אליו.
בכורזים אני מתייצב בקשר של שדה התעופה של מחניים. "עוד כחמש דקות אצלך", אני מודיע לו לאחר חישוב זריז המתחשב ברוח האף החזקה. "מה?!" הוא עונה לי, "במה אתה טס שזה לוקח לך כל כך הרבה זמן, זה מטוס או עגלה?!". "בעגלה", אני משיב, ומיד אני מרגיש איך המטוס נעלב. אני מרגיע עצמי שלמטוס אין רוח חיים, וכמהנדס אווירונוטי אני אמור גם לדעת את זה, אבל תחושה היא תחושה.
נחיתה במחניים. יופי של מקום. רק נגעתי בקרקע וכבר הודיעו לי מהמגדל שאגיע אליהם, כי ממתינים לי בטלפון. החנתי את המטוס, עציוני הלך לאכול, ואני טיפסתי למגדל לשיחה עם ידידי מ"פלוטו" שספר לי שלראשונה בתולדותיו הוא פגש מטוס כל כך איטי, ושמהירותי הממוצעת הייתה כששים ושמונה קשרים (כדאי להזכיר לקוראים הצעירים שזו הייתה התקופה שלפני האזמי"ם-אווירונים זעירי משקל). חייכתי תוך שאני חושב לעצמי: "איטי, אבל שובב הנובמבר-מייק הזה".
קורא יקר! אם הגעת עד הנה הרי מעכשיו צפויות לך רק הפתעות, כי עד כאן זו הייתה רק הקדמונת לחלק מבשר הרעות, חלק שיעזור, אולי, להבין שהצרות באות לאט-לאט, אבל מתגברות מאחת לשניה.
חזרנו למטוס כשעלה במוחי הרעיון שבעצם עציוני יכול לחזור להרצליה עם ה"לימה-טנגו" ואילו אני אחזור לבד. הרעיון התקבל ועציוני רץ ועלה על ה"לימה-טנגו". נשארתי לבד מאושר. האמת היא שגם עציוני חש עצמו מיותר. בקשתי רשות להתיישר ולהמריא תוך שאני מבצע בדיקות שלפני ההמראה, או ליתר דיוק, מבצע כמעט את כל הבדיקות...
מתיישר על המסלול, פותח מצערת עד הסוף, דוחף סטיק חזק קדימה להרמת גלגל הזנב, והמטוס מתחיל לרוץ, ומיד מקפץ מעלה מטה. "מה קרה לי?" אני חושב לעצמי, והופ אנחנו באוויר. לוחץ מעצורים להשתקת סיבוב הגלגלים, מעיף מבט על מד המהירות ומגלה להפתעתי שאני כמעט בהזדקרות. דוחף את הסטיק קדימה אבל הוא לא זז והמטוס מתפרע לחלוטין. ואז, כמו מכת ברק במוחי, אני תופש. המקזז, ריבונו של עולם, שכחתי לסובב אותו ששה-עשר סיבובים קדימה לפני ההמראה. ניסיונותיי בשלב זה של הטיסה לסובבו בחיפזון קדימה עולים בתוהו - המקזז לא זז. גם ניסיונותיי לסובבו קדימה ואחורה אינם מניבים פרי. זה הסוף אני חושב לעצמי תוך שאני נזכר בכמה סיפורי בלהות על טייסים ומטוסים שקיפחו חייהם בתקלות דומות. המטוס ממשיך לפזז במחול השדים שלו.
יד ימין דוחפת את הסטיק בכל הכוח, וביד שמאל אני מחזיק את המיקרופון ושואג: "נובמבר-מייק, תקלה, מקזז נתפס, חוזר לנחיתה!", וזורק את המיקרופון בחלל התא בכדי לפנות גם את יד שמאל ללפיתת הסטיק. אני מפיל כנף בפראות ומבצע פניה חדה לאחור. "איפה המסלול?!" חולפת מחשבה במוחי, והוא מתגלה שבריר שניה אחר כך.
"מחניים, נובמבר-מייק, רשאי לנחות חירום, השדה לרשותך, מה המצב?!" נוהמות האזניות באוזניים. אני לא מסוגל לענות כי כשאני משחרר את יד שמאל מהסטיק המטוס מזנק כלפי מעלה ונופל מיד. אני מרגיש את הכוח בידיים הולך ואוזל. לרגע אני מתעשת, עוזב יד אחת ועונה בקשר: "נובמבר-מייק, שומע אותך מצוין אבל לא מסוגל לענות כי אני עסוק בשתי הידיים", ובהזמנות זו שהיד משוחררת אני מנסה להוציא את המקזז ממצבו, אך לשווא. מבצע בזריזות בדיקות "עם-הרוח", משחרר מעל לרגלי את דפית תכנון הנווט יחד עם המפה, ומחזיר את יד שמאל לסטיק. אני לא מספיק לחשוב הרבה כי המסלול כבר לפני האף. "תסגור מנוע ויהיה לך הרבה יותר קל להחזיק בסטיק" נשמע קולו הרגוע של עציוני בקשר. מושך מצערת לאחור, אוויר חם למאייד, וסוף-סוף המטוס מוריד אף. רגל ימין משוחררת, רגל שמאל בועטת, ואני על המסלול. נחיתה חלקה ויפה שפשוט לא תאומן. "לא יאומן" אני ממלמל לעצמי ולוחץ על המעצורים.
"ברוך-השם!", אני מדווח בקשר ומבקש לבצע פנית מאה שמונים על המסלול ולחזור לחניה. "רשאי לבצע פניה, וכל הכבוד" באה התשובה. תוך כדי הפניה על הקרקע אני מסובב את המקזז והוא משוחרר לגמרי. מקלל בקול רם וחושב שכנראה אלוהים צוחק עלי היום. כשהגעתי לחניה הופיע עציוני בריצה. "הפחדת אותי, ידידי" אמר, וניגש לבדוק את המקזז. הכל תקין במקזז ועציוני מסביר לי שאם לא מסובבים את המקזז לפני ההמראה אז באוויר החוטים מחליקים. הוזהרתי מתופעה זו כבר לפני חצי שנה, אבל זה קרה...
"אתה עוד רוצה לטוס לבד להרצליה?!" שואל עציוני. "כן, וודאי" אני משיב מיידית כשבלבי אני חושב אחרת. עציוני מאחל לי הצלחה וחוזר ל"לימה-טנגו" שממתין לו על המסלול כשמנועו פועל. כאילו שלא היו מספיק סימנים הממליצים על הפסקת הטיסה, ואני, ברוב טיפשותי, טס פעם נוספת. יד ימין עדיין כואבת ממאמץ ואני מעסה את השריר. שוב אני קושר את תוכנית הנווט לרגל אחת, ואת המפה לשניה, מבצע את הבדיקות לפני המראה, והפעם ביסודיות בל תאמן. מזיז את המקזז קדימה ומבקש רשות להתיישר ולהמריא.
הפקח במגדל נשמע מופתע. "האם כל התקלות תוקנו?" הוא שואל בתמיהה. "חיובי", אני עונה, מקבל רשות המראה ואני באוויר.
המטוס מתנדנד כאחוז תזזית ואני מוודא שהכל תקין. יש לי הרגשה מוזרה כאילו מישהו יושב על זנב המטוס ומטלטל אותו. במבט מטה אני רואה את העצים מתנודדים ומבין שזו הרוח שהתחזקה. "בטח בגובה שלושת אלפים רגל המצב יותר טוב", אני חושב לעצמי וטעותי מתבררת במהירות. מעל טבריה אני מרגיש שאני נסחף אל מעל לכינרת. אני טס בסטייה של כעשר מעלות מהכוון המצוין על גבי המפה (לביטול הסחיפה, כמובן). "לא נורא" אני מרגיע עצמי, "זה בטח בגלל תנאי הקרקע". אני ממשיך בתרגילי ההרגעה, אבל המטוס מתקדם לאט-לאט לכוון התבור ומהר מאוד, פעם לכיוון השמים, ופעם לכיוון הקרקע. אין ולו גם שניה אחת של יציבות. אני מחפש על הקרקע שטח מתאים לנחיתת חירום. יש הרבה שטחים מתאימים ואני נרגע. התבור מתחתי ומימיני והרוח מתגברת. הרוח מושכת, או אולי דוחפת אותי לכיוון ההר ואני נלחם בה. חיוך קצרצר עולה על פני כשאני מדמיין עצמי כדון-קישוט הלוחם לבדו בתחנות-הרוח. זעקה פתאומית ברדיו קורעת את אוזני. טייס כלשהו מדווח על רוח של ששים קשר ועל שהוא נמצא במרכזה של סופה ומבקש לשנות את נתיב הטיסה. "לא יכול להיות ששים קשר" אני חושב לעצמי, "בטח איזה בחור היסטרי".
בזיכרוני עולה שיחה שניהלתי עם איזה טייס ותיק שסיפר שמזג-אוויר גרוע בא תמיד במפתיע, ואז, כשאתה מחליט סוף סוף לחזור, מסתבר לך שאתה כבר לא יכול. גופי מוצף זעה קרה. "למה המטוס לא מתקדם?!", אני רוטן, ופותח מצערת עד הסוף להגברת המהירות. המטוס מזנק קדימה כאילו אסף כוח, אבל נרגע מיד. נפילה פתאומית של המטוס חובטת את ראשי בקורה הקדמית בתא. אני מושך סטיק חזק והאדמה שמולי מתחלפת בשמים. "סימני פאניקה ראשונים", חולפת המחשבה בראשי, ואני בודק את נתוני הטיסה: כיוון בסדר, מהירות בסדר, סיבובי מנוע קצת גבוהים, דלק בסדר, ושוב נפילה מאיימת של המטוס. "במגידו אני נוחת" אני מקבל החלטה. אבל איפה מגידו ואיפה אני.
מטוס ה"לימה טנגו" מדווח בקשר שהוא נמצא בחדרה. "הוא בחדרה ואני אפילו לא בעפולה", אני מייבב לעצמי. גבעת המורה משמאלי, התבור מימיני, ואני כמו יו-יו מטלטל ביניהם. עפולה מגיעה סוף-סוף. לקח לי רבע שעה לטוס מהתבור לעפולה, "יותר מאשר במכונית" ממשיך הריטון לנקר במוחי. כביש הסרגל משתרע מתחתי ואני מיישר את אף המטוס לפיו. תוך חצי דקה מוצא עצמי כשלושה ק"מ ממנו. אני מנסה לחזור אליו על ידי הפניית אף המטוס לכיוון אגם-ברוך, ומרגיש עומד במקום. הסופה מתגברת. אני מסתכל סביב לראות שאין מטוס נוסף בסביבתי כדי שחלילה לא אתקל בו במהלך הטלטולים הנוראיים. שוב נפילה פראית כלפי מטה.
צומת מגידו. הייאוש מתחיל להתגנב ללבי. ההרים שלמטה מתחילים להשפיע על הרוחות גם בגובה. המשחק המטופש הזה של מלחמה בלתי פוסקת עם משבי הרוח מטפס לי על העצבים. הערנות והמתח מתחילים לרדת ואני מתחיל לחשוב על סופי המר. "לא להתייאש" אני ממלמל לעצמי תוך שאני שוקע במחשבות עגומות. "הנוף יכול היה להיות ממש מקסים, אם רק היה נשאר כמה שניות במקום ולא זז כל הזמן", אני רוטן.
זיכרון השבר בגלגלת שהיה לי פעם, תוצאה של תאונת אופנוע, יחד עם זיכרון פציעתי במלחמת יום-כיפור הנוראית, שמשניהם יצאתי בשלום, מחזיר לי את האומץ ומחדש את כושר הלחימה שלי. בכוחות מחודשים אני מתקשר ל"פלוטו" ומבקש להנמיך לגובה אלפיים רגל בגלל הסופה. "פלוטו" עונה: "קיבלתי אותך, ממליץ לנסות לטפס לגובה ארבעת אלפים רגל". תשובתו מפיחה תקוות חדשות ליציאה בשלום מהמצב. אני פותח מצערת עד הסוף, מושך סטיק לאחור, מקזז שני סיבובים לאחור, ומביט מטה. "התקדמנו קצת", אני נאנח. בגובה של כשלושת אלפים ושבע מאות רגל המטוס מסרב להמשיך בטיפוס. אני מרגיש כאילו אני נתקע בתקרת גומי ענקית. בכל פעם שמחוג המאות של מד הגובה מגיע לספרה 37, המטוס צונח כמאה רגל. אני מחליט להישאר בגובה זה ומדווח ל"פלוטו". "קיבלתי", נשמעת תשובתו הלאקונית והתכליתית באזניות. "למה הוא לא יכול להגיד לי איזו מילה טובה?!", אני מתמרמר. מזג האוויר משתפר קצת ואני מחליף ידיים על הסטיק.
עוד לא הספקתי לנוח ומעל צומת כרכור המטוס מתעורר מתרדמתו הקצרה. ללא שום הכנה מוקדמת הוא מוריד כנף ימין ומתחיל לפול כלפי מטה. אני נבהל ומיישר אותו באלימות סבירה. הפסדתי כמאתיים רגל בגובה. עוד לא הספקתי להתיישר וכף יד ענקית ונעלמה תופסת את המטוס מלמטה וזורקת אותו לגובה ולאחור. הרגשה מאוד מאוד לא נעימה.
עברתי לדבר אל המטוס. "נובי" אני קורא לו בשם חיבה, "מייקי מחמדי" אני ממשיך ומלטפו, "עוד מאמץ אחד והגענו", אני מתחנן בפניו.
עשר דקות של חיזור, כרכור והתחנפות שיכנעו את "נובמבר-מייק" להמשיך, וההוכחה לניצחוננו המשותף היא העובדה שאני כותב ומשחזר את טיסת הבלהות הזו.