טייס פרטי במכונית מרוץ

חווית נהיגה במכונית פורמולה 1

לקובץ וורד לחץ כאן

המטס למיישר

‏27/03/2004

‏ה' ניסן תשס"ד

שיחזור מבצע עובדה – יש לאן לטוס

אין תמונות באמתחתי, גם חדשות מרתקות מההיסטוריה לא נוספו לצקלוני הדל, אבל שדה, מנחת חדש, נוסף לי לאוסף ואל יקל העניין בעינכם.

בהתראה קצרה, שבוע ויום, כמובן שכבר אין 172 לשבת אבל אל לי להחמיץ אירוע כזה, אז גם 152 טוב עבורי. אם הצלחתי עם ה-CSO לשרוד את תחרות "נקמה בצפון", המישר קטן עלינו (אני והמטוס כזכור...). שותפתי הקבועה עסוקה (אחרי שהתנדבה להדריך יומיים בראלי שיגיע אי"ה במאי מיוון, תורכיה, קפריסין, גרמניה ועוד). שבוע מראש צריך לפנות את התכנונים המשפחתיים, להתחנף לרעייתי, והנה יוצאים לדרך.

ימים ולילות ביליתי במהלך שירותי בהר חדב אשר במעלה המישר. פנטזתי איך אני מטיס שם ולא יושב ואומר למטוס מה לעשות בקשר, או לטייס לאיפה לטוס בקשר הפנים, והנה, עוד פנטוז קרם עור וגידים.

בתדריך המוקדם נרגעתי קמעה כשראיתי שעוד שתי ססנות 152 במטס וכמובן, אב"ד עם הקאב (היחידי שהייתי מתחלף איתו על המקום). לא אגיע אחרון כנראה.

זיכרון המטס הראשון של אגודת התעופה חזר ועלה במוחי (יש לי X שעות טיסה בלוג בוק האזרחי ועוד X4 שעות בזיכרונות ועוד X400 בפנטוזים). זה היה באוג' 92, טסנו למנחת במצפה רמון (זה שעוד יבוא יום ויהיה בינלאומי ואני אספר שפעם הייתה גבעה בקצה המסלול שנורא הפחידה...). בילינו סוף שבוע ב"צל מדבר", טיול גמלים, טיול ג'יפים, כ-50 איש ורק 3 מטוסים! (כי לדו-מנועי אסור היה לנחות שם, אז הרבה מבעלי המטוסים עם המנוע הרזרבי באו ברכבם, וגם כמה מחברות ההשכרה שמעו "מצפה" ושלחו את המעוניינים סביב, "לא בבית-ספרנו"). הייתה חוויה ולא הפסקתי להגיד, "אמריקה, אמריקה".

12 שנים מאוחר יותר, במנחת עפר (מאולתר, או אולי, שראה ימים טובים מאלה), בסוף המדבר, 15 מטוסים. אמנם בלי תזמורת מכבי האש של "מצפה" שקיבלה אותנו אז, אבל עם הרבה היסטוריה ומורשת קרב (כפי שכבר כתבו ולא אחזור).

כשכבר ישבנו במטוס המגדל אמר: "המטוסים למישר שימו נא לב. הדרום סגור, 3 שעות לפחות. שלום ואל תבלבלו לי במוח, יש פה מטוסים אחרים שרוצים לטוס...".

יצאתי מהמטוס בטריקה. התרחקתי שלוש רגליים וארבע אמות (טווח בטחון לעישון בחברת אווירונים) והדלקתי סיגריה לפני שהדמעות תחנוקנה. שתי שאכטות, אולי שלוש, והופ חזרה למטוס, "וישמע אלוהים את זעקת בני- ישראל ויורד עליהם את המן...".

הלוך. מזג אוויר בסדר, פחות או יותר, תרגלנו מבנים הדוקים, טסנו נמוך, התחזינו לאזמי"ם, חולפים את ש"ת מצפה, מתאפקים לא לעשות שם טאץ' אנד גו, חולפים את המצוקים, מתעלמים מגזרות רוח קלות ומתחילים לחפש. אולי בכ"ז כדאי לקנות GPS חלפה מחשבה בליבי. והופ הנה האנטנות ועוד כמה מטוסים על הקרקע.

נחתתי בעברי כבר על דשא (עם מגלש זנב) אבל על עפר עם מטוס, לא אז"ם, עדיין לא, ובדיוק ההתרגשות של ניסוי חדש, של פגישה חדשה, של אהבה חדשה הציפה אותי. האטתי, מדפים ל-30 מעלות, המסלול נראה לי קצת צר, האנטנות בכיוון, מהירות 70, ואני מבין שאני לא במסלול הנכון. מהקרקע מודיעים לי שהמסלול זה השביל הכהה ולא השביל הבלונדיני. הולך סביב. מטפס בזהירות (מכיר מקרים כאלה באזמי"ם שנסתיימו לא טוב), מרים מדפים ונכנס שוב ל"עם הרוח". מסתכל טוב על המטוס הנוחת שלפני. שיט. צריך לנחות על המסלול השזוף והרחב. אני מקווה שאביהו לא יודע שזה אני.

נחיתה. למה אף אחד לא הזהיר אותי מהרעש של העפר. נשמע כמו פנצ'ר בכל הגלגלים. עוצר בלי לגעת במעצורים. יש!!! הוספתי מסלול עפר לאמתחתי. פעם אחרונה חוויתי תחושה כזו באוק' 2001 בטיול של האגודה למצדה (6 מטוסים, טיול ג'יפים במדבר יהודה, וכמובן נחיתה מתחת לפני הים (בלי להירטב ולחכות לכוחות החילוץ...).

בדרך חזרה המחשבות על ה-GPS כבר יותר טורדניות. אובך ו"בכס" מכל עבר. אבל עברי בתותחנים שוב מנצח ואנחנו טסים לאט לאט ומעצבנים את המטוסים שאחרינו. מה בוער להם, בין כה הרצלייה סגורה.

בתמרור פקק. החברים שחנו שם עד לתום השלאפשטונדה של הרצלייה מבקשים להניע, ורוב המטריה האווירית של שחרור אילת בהמתנה (למעט אלו שהמשיכו לטייל או החיפאים או הבאר-שבעים...). מעגל, או ליתר דיוק ריבוע, המתנה של שלושה מטוסים מעל הים (מגדל: "פנה מערבה", אני: "פניתי, עד מתי?", מגדל: "עד שאגיד לך",... "פנה דרומה", אני: פניתי, עד איפה?", מגדל: עד שאגיד לך.." ).

בארבע וחמישה אני נחות. הנגב שוחרר בהצלחה. איבדתי את בתולי גם על מסלול עפר, ובגילי המתקדם, כאמור בספתח, בל יקל הדבר בעיניכם.

תודה למארגנים, תודה לחוליה הקרקעית שדאגה שלא נגווע ברעב, תודה לבקרות, למגדלים, ולמודיעין טיס שסבלו אותנו בגאון, בסבלנות ובמקצועיות, תודה לשותפי בטיסה, ותודה.

מי אמר שאין לאיפה לטוס בביצה הקטנה שלנו?!...

מסיפורי יזהר נוי...

‏18/03/2004

שליחי מצווה אינם ניזוקים – פרק ב'

הקדמה: סיפורן של שלוש טיסות עוקבות המקיימות את מאמר משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק: "...מגופו של עולם אל אורו ערגתי...".

מבוא (טיסה גשמית): "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ומה יותר משמח מטיסת כיף ל"אבן מאסו הבונים הייתה לראש-פינה".

מזג אוויר מעולה, נתיבים פנויים, אישור לטוס דרך אלומות בכיוון צפון ואישור לטיסה נמוכה דרך הירדן ההררי בכיוון דרום, וכל נוסעי ה-CDN, מאושרים, עליזים ושמחים, מוכנים לקבל את פני המן הרשע וחבר מרעיו. אבל מה, נשאר הרבה טעם של עוד. הארץ כל כך יפה מלמעלה, ירוקה עד שאתה יכול בטעות לחשוב שאתה בסקוטלנד ואפילו מצליח לשכוח מהגזרות של שינוי הנתיב צפונה וסגירת חצי מאזורי 9 ו-13.

פרק 1 – טיסת מעבר מגשמיות לרוחניות:

שלושה ימים מאוחר יותר פגשתי בשעות הבוקר את ידידי ריקרדו (שם בדוי) בחצר יחידת המילואים שלי (גם הוא מצטרף לכוחות המילואים זה עתה).. "אתה נראה כאילו יצאת זה עתה ממכונת כביסה שנתקעה במצב סחיטה", קידמתי פניו בפרגון פולני בולט. "אל תשאל" הוא אומר, מחכך ידיו בזיפי זקנו שהחל להנץ, מפלבל בעיניו המשוועות לשינה. "אני לא שואל", השבתי והוספתי: "בטח זוגתך עזבה אותך", מפעיל את ניסיוני רב השנים באיתור תקלות. "לא!!", עונה השמטע המהלך, "יותר נורא, עשיתי תאונה של טוטל לוסט עם האוטו שלי". "לא!", הגיע טורי להזדעזע, "אני מקווה שללא נפגעים", הוספתי בדאגה אמיתית לשלום יקירי. "לא, רק זוגתי ואני היינו באוטו, היא קצת נפגעה בצוואר, אבל חוץ מדיכאונות היא בסדר, אבל אני", הוא צורר מילותיו, "לא מסוגל לשון, מתעצבן, ומשלוש וחצי בבוקר אני כבר ער למרות שחלפו ארבעה ימים".

בצהריים שוב נפגשנו ליד עצי הפיקוס הגדומים. "הכיצד אוכל לעזור לידידי?", פניתי אליו, נהנה משאיפות עמוקות של סיגריה לאחר הפסקה מאולצת של ישיבה בכוכים האפלים חסרי היכולת לטהרם באמצעות ניחוח הניקוטין. "לא נראה לי שיש פתרון", השיב הפסימיסט. שמים כחולים בצבע שרק בישראל (ואולי במדבר מואבי בקליפורניה) יש, קרצו מלמעלה, הטעם של העוד מטיסת פורים ופרצופו המיוסר של ריקרדו נתנו את התשובה. ידעתי והכרתי היטב את אהבתו של ריקרדו לשחקים. הוא בעל רישיון טיס אמריקאי שמפאת צוק העתים לא המירו עדיין לישראלי, ולא מזמן הפעיל עלי לחץ פיסי מתון להצטרף אליו לטיסה לסאן אנד פאן בפלורידה. "תגיד, איך אתה מסתדר בלי רכב?", התעניינתי, מכין את הטיפול הפסיכיאטרי המיטבי. "טרמפים, אוטובוסים, ומוניות עד שאקבל את הרכב החילופי מהביטוח", פרט. "מצוין", צהלתי, "אני מזמין לנו מטוס לחמש. אין כמו שקיעה מהאוויר בימים אלו", וכשליבי התרחב למראה החיוך שעלה על פניו הכרומות, הוספתי, "אזרוק אותך בתחנת הרכבת וארוץ לשמוע הרצאה על מסע בססנה 172 מת"א לדקר באגודה". ניסיתי לצרף עוד חבר לטיסה, ומשלא עלה בידו להגיע (מישהו צריך היה לקבל הדרכה דווקא באותו היום...) הזמנתי את ה-ALY, ססנה 152 וותיקה וידידותית למשתמש.

טסנו, הטסנו, שיחקנו והשתובבנו, וכמאמר חז"ל, "ודי לחכימא ברמיזא". האור חזר לפניו המרוטות, המכובסות, הצוננות של ידידי. חזינו בלפחות 6 טרייקים ושלושה ממ"גים (באקיים) נהנים מתחתנו. "פסיכיאטור טוב עולה יותר", הרגעתי אותו בנחיתה. רצתי להרצאה המאלפת שכמעט הצליחה למחוק את החיוך מפני המזוקנות (מפאת הקנאה באדון קירשנר המרצה).

פרק 2 ואחרון: האור.

חלף שבוע. בקושי יבשה הדיו בלוג בוק (כן, זה לא לתפארת המליצה. עבדכם הנאמן עדיין מנהל שני ספרי לוג בוק ידניים בעט נובע שזה תפקידה העיקרי. מי ששואל למה שניים אזכיר לו שמא שכח שביום 6 באוג' 1981 שרף איזה פירומאניאק שהיה גם מפקד גף כיבוי אש, במסגרת גולת הכותרת של הצתותיו באחד מבסיסי חיל האוויר, את המרכז לניסויי טיסה, ויותר לא אפרט שמא הדמעות תחנוקה את גרוני ותמנענה ממני את המשך ההשתפכות...). הגיע הזמן לפרוע את חובי לקהילה. התנדבתי לשני סבבים עם נוער "צהלה" במסגרת טייסת 10. שוב קסמו הבלתי מרוסן של מר מה-יפית שגרני למשימת התנדבות.

הערה: מאז ששלחו אותי לקורס בארה"ב שעלה כמיליון דולר (כולל הכרטיסים והשהות של משפחתי המצומצמת) אני מרגיש שעלי לפרוע את החוב. בחשבון זריז, במשך 20 שנות שרות מתום הקורס עלי לתרום מדי חודש סך כעשרים אלף ₪ לכיסוי חובי (20,000 ₪). כך מצאתי עצמי מתנדב ללמד בטכניון, לשמש יועץ לפרויקטים בזמן השירות, ולסיום הסאגה, להתנדב להטיס נוער. למי שזוכר עדיין את התרוממות הרוח שציינתי אחרי הטסת ילדי אקי"ם בחנוכה יבין שזה מסוג התרומות שהתורם נתרם יותר מהנתרמים.

שלושה נערים, (שני נערים ונערה למען הדיוק) בכל סבב. נגלה ראשונה. טסתי בעקבות יעל. ישירות לאזור 8 בגובה 500 רגל מרבי. הצהלות במטוס מונעות ממני לשמוע את הקשר. "נהוג בהרצלייה לאשר אחר ההוראות", נוזף בי מוטי, ואני מתנצל ומנסה להשקיט את המתלהבים הצעירים. רכבת אדומה מופיעה מולנו. "רוצים תחרות עם הרכבת?!, אני מאתגר. "יש!!". מאה שמונים זריז, הרכבת מימיננו, אני בהטיה קלה מאיץ ושומר איתה על מבנה הדוק. עוברים לאזור 9. הנוער עוזר לי לחפש אחר יעל שנעלמה באור השמש המנמיכה. מצאנו אותה. חוזים בעוד מטוס שחולף מעלינו. אנחנו מנפנפים עם המטוס לשלום בכל כוחנו (לא יותר משלושים מעלות הטיה לכל צד...). ההוא לא חברותי, אבל הנוער שמח.

חוזרים לנחיתה. משבי רוח צד לא מרגשים אותי, כי כזכור לכם "שליחי מצווה אינם ניזוקים...". בנחיתה, שקט מוחלט במטוס. "מה זה?!", אני מתעניין כמדריך מאוכזב בקייטנה כשאיני מעלה על דעתי שלכל השלישייה זו טיסתם הראשונה כך שלא היה להם ממי ללמוד אודות מנהג מחיאות הכפיים בנחיתה. "מה כבר נגמר?!", הם מתבכיינים. מסתבר לי שהשדה נסגר רק בשש ועשרה. "בסדר, חברה", אני מרגיע את הצפצופים מאחור, "עוד הקפה בשביל שתשתפרו עם מחיאות הכפיים". שוב איני שומע את המגדל. ב"עם הרוח" מודיעה לי הפסנג'רית הצעירה שהיא רוצה לופ. נשבע לכם שאיני ממציא. "אסור!!!", הגבתי באגרסיביות שאינה משתמעת לשתי פנים. נחתנו. מחיאות הכפיים ושאגות הגיל עדיין מהדהדות באוזניי.

סבב שני. חניתי בליין קצת עקום להחלפת הנוסעים. מוטי מחנך: "לא מעניין אותי טייסת 10 או 11 או 12", הוא משדר, "אבל תחנה כמו בן-אדם", הפעם חזרתי אחר הודעתו במלואה. צודק. לא יקרה לי יותר (נגלה שנייה). הפעם קיבלתי את אזור 3 ו-9. שמנו פעמינו למגרש הכדורגל של כפר סבא. שלושת נוסעי תושבי המקום המה. מישהו מהחברים זיהה שאנחנו ליד ביתו. בהולכה של החברים זכינו לביקור אווירי בביתם של כל שלושת החברים. טיול קצר באזור 9 וחזרה לק"ק כפר-סבא. "רוצים לראות את בית-הספר שלנו מלמעלה", צוהלים הצעירים (והצעירה כמובן). שוב אני מפגין את כישורי בהולכה מוטסת. למען כבודכם לא אלאה אתכם ברעיונות היצירתיים שעלו במוחם מעל הבי"ס. אציין רק שלהטיל פצצות ולהטיל את מימיו זה מאותו השורש.

נחתנו. אין תחליף לחיוך של הצעירים. גם סחיבת הנועל הקרקעי כבד המשקל מאזור אוויה ועד לחניה הכי מזרחית לא הצליחה למחוק את החיוך הבלתי נשלט מעל פני.

סכום:

זה לא סיפור, אפילו לא מעשייה, זה היה אתמול. ניסיתי לשתף אתכם בחוויה. ממש מצחיק איך אפשר לתרום, לההנות כל כך מהטיסה, ומישהו עוד מסוגל לחשוב שאני צדיק ומקריב...

יִזְהָר נוֹי

- 4 –

540Inoy.doc

יומן מסע חלק ב'

יומן מסע טיסה ארה"ב 2003– מערב ארה"ב – עודד זהבי

4.8.03- יום שני

הטיסה ב-7:30 ואני מתייצב בשדה Dulles בוושינגטון ב-5:30. הטרמינל מלא ועקב הבדיקות הביטחוניות החדשות התהליך אורך זמן רב. אני נדרש לפתוח את התיקים שלי אחרי שארזתי אותם בקפדנות ולהוריד את הנעליים לבדיקה – ייאוש. אחרי כמה שעות נוחת ב-לוס-אנג'לס (LAX), שוכר רכב ויוצר קשר עם רז בג. רז מסביר לי איך להגיע לקרבת שדה הבית (Van Nuys) וקובעים מקום מפגש. פוגש את רז שמתגלה כבחור נחמד ביותר, עם המון מוטיבציה להראות, ללמד וממש לוקח על עצמו מעין שליחות לגרום לי לנצל את המיטב מהשבוע שעומד לרשותי באזור. דבר ראשון פותחים מפות אזור ורז נותן הדרכה קצרה על הסביבה, מקומות לינה אפשריים במחיר סביר (אחרי שהוא ורעייתו עשו סקר עבורי בלי שבכלל ביקשתי), אזורי קניות וכו'. הדבר הבא הוא מעבר דרך ה-Pilot Shop המקומית, הצטיידות בחומר הנדרש לאזור (מפות, דפיות מכשירים וכו') ומשם לשדה עצמו להכרת המקום בו הוא עובד וממנו אשכור מטוסים בימים הקרובים. בשלב זה אנו נפרדים ואני מתחיל לסגור כמה מנהלות – מציאת מקום לינה (החלק הכואב ביותר באזור – כל מוטל הכי דרעק גובה כ-$50-60 ללילה ואף יותר בסופ"ש ועבור שבוע מדובר כבר בכ-500$ ולזה לא כל כך ציפיתי), קניית מצלמה דיגיטאלית שתשמש אותי לשאר הימים. קובע עם רז שניפגש בשדה מחר בבוקר ונצא לסיור הכרות באזור עם C-150.

5.8.03- יום שלישי

נ פגשים בשדה. רז מציע מסלול הכולל מעבר במספר שדות תעופה באזור הן לצורך הכרת האזור והן להכרת נושא התעבורה באזור LA. קצת על נושא המרחב האווירי באזור – האזור עמוס בצפיפות בכמות שדות גדולה עם כמות תעבורה ענקית. רק מלהסתכל על מפת המרחבים אפשר לקבל ורטיגו – שדות Class C ו-Class D הממוקמים קרוב וכולם מתחת ל-Class B של LAX. דוגמא לשינוי הנובע מהצפיפות – בשדה Van Nuys ישנם שני מסלולים מקבילים. במרחק 6 מייל מזרחה נמצא שדה Burbank (BUR) שהפיינל למסלול 08 שלו עובר בניצב מעל מסלולי Van Nuys ולכן גובה ההקפה לשני מסלולי Van Nuys שונה ומתאים עצמו לקו הגלישה ל-BURBANK, קרי, במסלול המרוחק יותר גובה ההקפה גבוה יותר מהמסלול הקרוב יותר.

אני מצדי מגיע מצויד ברשימת שדות ואזורים שהומלצו לי ע"י יזהר נוי מהימים שטס פה כאשר פקד את ביה"ס לטייסי ניסוי בבסיס Edwards. זו פעם ראשונה לאחר כ-6 שנים שאני טס ב-C-150 ולאחר הפייפר שבו טסתי בחוף המזרחי, המטוס הזה נראה כמו צעצוע. הדבר מורגש מאד בהמראה. בפייפר הריצה ארוכה והניתוק וקצב הטיפוס איטיים וההיגוי קשה ופה עם הססנה אחרי ריצה קצרה ביותר המטוס פשוט מדלג לאוויר והכל כל כך קל.

תחנה ראשונה בדרך היא ביצוע Touch & Go בשדה Santa Monica (SMO). אנחנו מבצעים והפקח של המגדל כועס עלינו כי טוען שלא ביצענו מה שאמר לנו, מתפתח דין ודברים קטן בין רז לפקח אבל רז חכם מספיק לא לפתח את זה יותר מדי והפקח מודיע כי יישלח מכתב תלונה למפעיל המטוס (עפ"י אות הקריאה).

אחרי ההתחלה המעט לא נעימה פונים מערבה לאורך חוף Malibu ובהמשך פונים צפונה חזרה ליבשה, עוברים את אזור Thousand Oaks וניגשים לנחיתה בשדה Camarillo (CMA). נוחתים נחיתה מלאה, מסיעים חזרה לעמדת ההמראה וממריאים

הנקודה הבאה אחרי Camarillo היא שדה Santa Paula (SZP). המסלול בשימוש הוא 26 ופה אני חווה לראשונה הקפה שצמודה לצלע הר.

ב שדה שוכן בין היתר גם סוחר מטוסים. לאחר הנחיתה אנו ניגשים לאזור המכירות. המטוסים שעומדים למכירה מבריקים ומצוחצחים כביום היוולדם. כואב הלב לא לקנות אחד או יותר.

באחד המוסכים אנו מגלים איש מבוגר שבונה מטוס עבור לקוח.

עוד סיבוב קצר בשדה וממשיכים לדרכנו. מסיעים ל-26 וממריאים.

לאחר ההמראה פונים חזרה לכיוון צפון מזרח וטסים לשדה Agua Dulce (L70). מבצעים הקפה ימנית למסלול 22 ונוחתים. השדה קטן ויפהפה. מסתבר שהשדה נמצא בתנופת בנייה - מיליונר כלשהו מתעתד לפתח את המקום ולהשקיע בו כסף רב כולל בניית שכונה צמודה לטייסים שישתמשו בשדה. נכנסים למבנה של מפעיל השדה ומסתבר שמדובר בחניך של רז. מקשקשים קצת ויוצאים לדרכנו.

אחרי המראה רז לוקח אותי לראות משהו (לא מגלה לי בשלב זה). כמה דקות לאחר מכן אנחנו מבצעים סיבוב באזור הררי ובתחתית העמק בסמוך למספר מבנים בודדים מתגלה מטוס הארייר על צלע ההר. לך תבין איך הגיע לשם. עוד סיבוב לצילום ואנו ממשיכים בחזרה לשדה הבית ב-Van Nuys.

לאחר הנחיתה אני נשאר בשדה סתם בשביל הכיף. מדהים כמה שהשדה הזה עמוס. כל הזמן יש המראות ונחיתות החל ממטוסי הדרכה קטנים ועד למטוסי מנהלים גדולים. מסתבר שמדובר בשדה GA העמוס ביותר בעולם (500,000 המראות ונחיתות בשנה). ותיקי השדה מספרים גם על מצבים של 14 מטוסים בהקפה!!!

סיכום היום: נחיתה ב-5 שדות, 2:20 שעות טיסה.

6.8.03- יום רביעי

מטרת היום היא לעבור במספר שדות שסיפר לי עליהם יזהר נוי וכמו כן לבקר חברים שנמצאים בקורס טייסי ניסוי. המטוס שאנחנו לוקחים הפעם הוא ססנה 172.

ה יעד הראשון הוא שדה Rosamond (L00). השדה נמצא במדבר מוהבי מעבר לרכס ההרים שתוחם ממזרח את אזור LA. הייחוד של שדה זה הוא שסביבו בנויים בתים של טייסים בעלי מטוסים פרטיים ולמעשה לכל בית יש סנף שמחבר אותו למסלול ההסעה.

נוחתים ב-Rosamond, מסיעים רק כדי להסתכל מקרוב על הבתים וההנגארים הצמודים שלהם (אני מת מקנאה) וממריאים לכיוון צפון מערב לשדה Tehachapi (TSP) הממוקם באזור הררי. בדרך לשדה חוצים רכס עם מאות תחנות רוח ליצירת חשמל.

מקיפים את השדה וניגשים לנחיתה. השדה נראה נטוש למדי ואנו מבצעים Touch & Go וממשיכים עדיין לכיוון צפון מערב. השדה הבא הוא Kern Valley (L05) הצמוד ל-Lake Isabella והממוקם למעשה צפונית לנו אך בין שני השדות מפריד רכס הרים עם פסגות של '8500-'6000 ולכן מה שאנו עושים הוא טיפוס לאורך עמק שכיוונו צפון מערב ובהמשך פניה לעמק אחר שמוביל לשדה היעד. מטפסים טיפוס ארוך לגובה '7500 ועוברים בעמקים בין ההרים. בקצה העמק השני מתגלה במלוא יופיו האגם. השדה ממוקם בקצה הצפוני של האגם ואנו מתחילים להנמיך מגובה '7500 לגובה ההקפה '3600. ההקפה למסלול 17 הינה ימנית וצמודה לצלע הר.

נוחתים ומסיעים לרחבת החניה. זמן לארוחת צהריים. צמוד לחניה יש תחנת דלק ועליה מטוס מוצב על מיסב המשמש כשבשבת ובהמשך גם "אבן חיזוי מזג אוויר". את המסעדה (או יותר נכון פונדק דרכים) מפעילה גברת אמריקאית כבת 50, שרופה מרוב שיזוף ועם קול חלוד מרוב סיגריות שמסתבר שהיא גם זו שמדברת בקשר עם המטוסים שמגיעים בתדר ה-UNICOM.

מסיימים ארוחת צהריים וממהרים להמריא כדי להגיע בזמן לשדה הבא – MOJAVE (MHV) כדי לפגוש חבר. הדרך עוברת באותו נתיב בין עמקים שבו הגענו ושוב נדרשים לטפס לגובה '7500 – מה שלוקח די הרבה זמן ביום חם שכזה ומאלץ אותנו לבצע שני סיבובי 360 מעל האגם בטיפוס לצבירת גובה לפני כניסה לאזור ההררי.

כמה מילים על שדה היעד מוהאבי – השדה משמש בין היתר כמקום אחסנה למטוסים (אידיאלי בגלל היובש), שוכן בו בי"ס אזרחי לטייסי ניסוי הנקרא NTPS (National Test Pilot School) שבו לומד חבר שבאתי לבקר וכמו כן משמש כשדה הבית של ברט רוטאן. לאחר נחיתה נפגשים עם החבר שעושה לנו סיור קצר בהנגאר של ביה"ס ובביה"ס עצמו.

ב דיעבד הסתבר לי שפספסתי בגדול - למחרת בבוקר יצאה מהשדה טיסה של Spaceship 1 – אותו כלי טייס שמנסה להוכיח עקרון של טיסת חלל מאוישת עם זמן סבב קצר בין טיסות.

השעה היא כבר שעת סיום הלימודים ואנו מציעים לחבר טרמפ לאזור מגוריו, לשדה הנקרא General Fox (WJF).

נ וחתים בשדה, חונים ליד T-28 פרטי ויורדים לשחרור עצמות קל ולפגישה עם אשתו של החבר שבאה לאספו הביתה.

חזרה למטוס ואנו חוזרים חזרה לשדה הבית ב-Van Nuys. את הקטע האחרון של הטיסה אני מנצל לתרגול מכשירים ולנחיתת ILS.

לאחר שנוחתים, רז עולה לטיסת ערב/שקיעה עם חניך ומציע לי להצטרף. סירוב לטוס אינו קיים כמובן בלקסיקון האישי ואני מצטרף כנוסע.

סיכום היום: נחיתה ב-6 שדות, 3:40 שעות טיסה שלי מהן חצי שעה כתרגול מכשירים ועוד כשעה טיסת לילה כנוסע.

יום חמישי - 7.8.03

היום אנחנו מתכננים לטוס לאי Santa Catalina הנמצא כ-25 מייל מול חופי LA. בשבילי מדובר באירוע חדש של טיסה מעל מים. אני מחליט לנצל את ההזדמנות ולתרגל טיסת מכשירים. גם הפעם המטוס הוא ססנה 172. מגישים מרשה ויוצאים לדרך. אחרי המראה הבקר שולח אותנו לכיוון 095 על נתיב V186 עד לנקודה ADAMM, משם בכיוון 187 על נתיב V394 לנקודה AHEIM ול-Seal Beach VOR ומשם בכיוון 202 על נתיב V21 עד לאי ושדה התעופה שבו הקרוי Avalon (AVX) והמכונה Airport In The Sky.

נ כנסים לאי עדיין ב-IFR ולאחר שעוברים את חציו עוברים ל-VFR, נכנסים בזווית 45 מעלות (כנהוג בארה"ב) לצלע עם הרוח ימנית למסלול 22. טסים בגובה ההקפה שהוא '2600 ולמרות שאנו '1000 מעל גובה המסלול התחושה לאורך כל ההקפה כי אנו נמוכים מאד ביחס לתמונה ההקפה הרגילה. התחושה אף מתגברת בפיינל – תחושה שהולכים להיכנס בצלע ההר. דבר נוסף שנותן תחושה מוזרה הוא שמסלול 22 נמצא בשיפוע עולה ולכן המסלול מכיוון זה נראה קצר ונותן תחושה כי אינו מספיק למרחק הנחיתה. נחיתה רגילה, מפנים מסלול ומגלים כי כל רחבת החנייה כבר מלאה במטוסים. מסיעים לצידי הרחבה, מוצאים מקום יחסית פנוי, מכבים וקושרים.

מ עט אחרי שאנחנו מסיימים את הקשירות נוחתים בזה אחר זה צמד מטוסי דקוטה פרטיים ומסוק Blackhawk של משמר החופים.

המתחם של השדה כולל מרפסת תצפית שבתחתיתה גם משלמים דמי נחיתה, מסעדה, חנות מזכרות. מהמקום ניתן לשכור רכב או מונית כדי לצאת לטיול באי.

המקום מפורסם בין השאר בעדרי בופאלו שחיים בו והמסעדה שנמצאת במתחם השדה מפורסמת בהמבורגרים מבשר בופאלו. מומלץ!!!

אחרי ארוחה טובה יוצאים חזרה למטוס, ממריאים ועושים סיבוב קצר לכיוון צידו הצפון מערבי של האי. משם חוצים חזרה לכיוון LA. החזרה מבוצעת ב-VFR.

ל אחר חזרה ליבשת אנו פונים לבצע מעבר מעל שדה התעופה הראשי של LA – LAX. התהליך הנדרש הוא לטוס בגובה מוגדר, לשנות טרנספונדר מ-1200 ל-1201 למשך החצייה ובסיום לחזור ל-1200. השדה פשוט ענק – 4 מסלולים מקבילים (המחולקים ל-2 זוגות) ומתחתינו ממריאים ונוחתים מטוסים במשך כל זמן המעבר. אחרי המעבר פונים לכיוון Downtown ומשם לשלט המפורסם של Holywood. משם עוד מס' דקות טיסה ונוחתים בשדה הבית.

סיכום היום: טיסה ראשונה מעל ים, 2:20 שעות טיסה מהם 1:10 כתרגול טיסת מכשירים.

זהו. טיסה אחרונה שלי בארה"ב בטיול הנוכחי ואני כבר מפנטז על הטיול הבא (מחוף לחוף? , באזור פלורידה?, באזור ניו-אינגלנד?). סה"כ טסתי כ-36 שעות (בחוף המזרחי והמערבי יחד) וגם אם לא תמיד היה נוף מעניין לראות (נוף חד-גוני או סתם תנאי ראות גרועים) החוויה הייתה מדהימה.

יום שישי - 8.8.03

היום הזה מוקדש למוזיאוני תעופה עפ"י המלצותיו של רז. הראשון נקרא "Planes of Fame" וממוקם בשדה שנקרא Chino (CNO).

מסתבר שהמוזיאון מחזיק מס' מטוסים ישנים במצב טיסה ומאפשר תמורת כמה מאות דולרים לטוס עליהם ט יסה קצרה. בזמן השהות שלי מכינים מוסטנג לטיסה שהזמין בר מזל כלשהו.

בתום הסיור במוזיאון אני נוסע למוזיאון נוסף הממוקם בצמוד לשדה צבאי הנקרא March Base. אני מגיע כ-15 דקות לפני הסגירה ובריצה מטורפת אני עובר על פני הרחבה החיצונית בלבד הכולל כמה עשרות מטוסים.

עמוד 28 מתוך 28