יולי 2003
4X-CAQ בשמי אושוויץ
ב – 29.06.03 יצא לדרכו הראלי המסורתי של אגודת התעופה לזכרו של עודד הומל חברנו. היעד השנה היה פולין ועל קורות 7 המטוסים שיצאו לראלי ואף חזרו ממנו בשלום יסופר במקום ובזמן אחרים.
עיסקו של הגיג זה הוא בקטע המסע שלכאורה אין קשר בינו ובין הראלי אלא שכמו דברים אחרים בחיינו בארץ הזו. ובעבר, הווה, עתיד, של העם המשונה על בניו אנו משתייכים , הוא שלוב במארג המסובך והבלתי ניתן להפרדה בכל הוויה מעשה או מחשבה שלנו. הביקור במחנה המוות אושוויץ – בירקנאו ומטס ההצדעה מעליו.
כבר בנסיעה מקרקוב הייתה הרגשה ברורה שאין זה עוד "ביקור". את האווירה באוטובוס אפשר היה לחתוך בסכין וסיפורים ראשונים החלו לעבור בשיח המופנה לכולם ובכזה שבין אדם לשכנו.
הכניסה למחנה אושוויץ 1 דומה במהותה לכניסה לכל אתר תיירות , מזנון , קופת כרטיסים ומדריך תיירים. אלא שמהר מאד הכל משתנה. הסרט המוקרן בתחילה שצולם ברובו ע"י אנשי הצבא האדום ועוסק במראות ובקולות של שחרור המחנה על שארית אסיריו החיים מבהיר מייד עם תחילתו שבמקום הנורא הזה אנחנו לא טייסים , אפילו לא ישראלים אלא סתם יהודים . נצר לאלה ששרדו את שאירע במחנה הנורא הזה ואת צעדת המוות , או החיים , תלוי בנקודת המבט.
מייד עם היציאה מהאפלה של אולם ההקרנה , כאשר כל אחד מאתנו מכונס בתוך עצמו עם מחשבותיו מתגלה השער הידוע לשמצה ומעליו הקשת הנושאת את המילים בגרמנית "העבודה – משחררת" . תמיד נראה לי בעיני רוחי כי השלט גדול הרבה מאשר במציאות אולם אין בעובדה זו כדי לגרוע מהמשמעות הנוראה שלו.
הצעד החוצה את סף השער מעביר את כולנו אל אותה פלנטה אחרת כפי שתיאר לפני שנים רבות הסופר ק. צטניק . הרושם הראשוני ואשר ילווה אותי לאורך כל השהייה באתר הוא של משהו סטרילי, מסודר בצורה חולנית ועומד ביחס הפוך לזוועות שהתחוללו בו. משהו שהעלה בי זיכרון של מילים שנכתבו על אירועים אחרים בתקופה אחרת ובמקום אחר (אם כי לא רחוק מדי ולא שונה במהות המחשבה שעמדה מאחוריהם ) "השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט"
מדריך פולני צעיר דובר אנגלית רהוטה מתחיל להוביל במסלול שנבחר ותוכנן לפרטי פרטים ע"י המארחים "בעל כורחם" של המקום . ההדגשה היא על העובדה שהמחנה הראשון אושוויץ – 1 הוקם עבור אסירים פוליטיים פולנים, אולי נכון אך בפרספקטיבה שלנו שלא ממין העניין. הביתן הראשון אליו אנו נכנסים מלא בתמונות פספורט שברובן המכריע הוא של פולנים. עפ"י ההסבר המלומד בשלב מסוים הפסיקו הגרמנים לתעד בצילום את הנכנסים בשער אתר המוות ולתעד בכלל
את אלה שהובלו אל מפעל המוות מייד לאחר הסלקציה, אולם נראה שנעשה כאן מאמץ הסברתי מרוכז לצרף את העם "המארח" אל "אורחיו" שלא מרצון.
המראות כאמור סטריליים ואולי סוריאליסטים. ערמות של נעליים, ערמות של מזוודות, ערמות של כלי בית, ערמות של גפיים תותבות, ערמות של תותבות שיניים, טונות של שיער אדם. הכל מאחורי זכוכית ומעלה ריח של חומרי שימור כאשר הסברים מלומדים משרים מעין אוירה של מוזיאון.
זהו אולי השלב בו אני מרגיש, כפרט, וכחלק מהקבוצה שכולנו עוברים לתדר שידור אחר המגיע אלינו כל אחד מעברו הוא.
קבוצת האנשים אינה הומוגנית והדבר היחידי המאחד אותנו עד למסע אל פלנטת אושוויץ הוא ההתמכרות לטייס. לפתע מתברר כי החלק הארי בקבוצה הוא "דור שני", במובן שרק בנים למשפחות ניצולי שואה מכירים וחיים אותו.
דור שני לאישה מבלוק 10 של מנגלה "הדוקטור", דור שני לאישה מבלוק 3, דור שני לנשים וגברים שמדרך הטבע עברו ושרדו את התקופה הנוראה במחנה זה, במחנות אחרים, בבריחה מתמדת תחת זהויות שאולות, דור שני ללוכדי אייכמן ודור שני לתובע במשפטו. מעין סגירת מעגל ?
תוך כדי מעבר מבלוק 10 לחצר המוות ולבלוק 9 על צינוקיו המפלצתיים עולים סיפורים משפחתיים מנקודת ראות שלנו כ"דור שני". והסיפורים שונים אחד מהשני אך גם דומים באופן נורא. כנראה שהחוויות שהועברו אלינו וברוב המקרים לא הועברו אלא הוטמעו בצורה בלתי מודעת וללא מילים, מעין מורשת נפשית אשר בחלקה לא הייתה ברורה.
רק המקום והשיתוף "בחוויה" חותכים בצלקות שכאילו נשכחו ופותחים פצעים שלא ידענו על קיומם. חדר היזכור חשוך וקר, כל אחד לנפשו ולמחשבותיו האישיות, נרות הנשמה מטילים צללים ונראה שאורחינו מלברקוזן אינם מרגישים בנוח (מסיבות מובנות) ומנסים להיבלע בחלל. תפילת אל מלא רחמים מוקלטת עולה מרמקולים מוסתרים בקירות. והמחשבה האישית שלי היא מה לעזאזל לרחמים במקום הזה. ואלוהים אפוא בדיוק היה הוא בכל התקופה ההיא? בחוץ חם השמיים מעוננים ומידי פעם השמיים מעל אושוויץ מטפטפים.
המעבר לברקנאו מביא אותנו אל פסי הרכבת החקוקים בתודעתנו הלאומית. גדרות התיל המחושמלות והקסרקטינים המסודרים בשורות ישרות כסרגל. ההסטוריה נוראה אך המראות נקיים עד זוועה. המחשבה על רמת התכנון, כושר הארגון והביצוע ומשך הזמן המזערי שנדרש להקמת בית החרושת למוות מעוררת פלצות. רחבת הסלקציות, ממלכתו של מנגלה נקיה ומצוחצחת. האם בן לעם שלא חווה את הזוועה יבין את מה שהתרחש כאן? מסופקני .
בלוק המחראות, הסיפורים נוראים, המקום מאורגן ומסודר. הריח והמראות יכולים להתקיים רק בראשנו. בלוק אחרי בלוק. 1000 איש בבלוק. צפיפות, רעש, מלחמת הישרדות לחיים ולמוות פשוטו כמשמעו. גילויים של אנושיות מופלאה מול גילויי חייתיות מבעיתה. האם ניתן להאשים מישהו במשהו בתוך התופת המתמשכת?
בקצה המחנה ארבעה מפעלים. קווי יצור להשמדה המונית, שיא הטכנולוגיה של אותם הזמנים שפותחה במיוחד עבורנו ולא הייתה מביישת שום מפעל בימינו אלה. לא לחינם נשארו מפעלים אלה בהריסותיהם. לא לחינם מתוכנן הביקור בהם לסוף המסע ובמעבר מהיר. אף אחד אינו מוכן להתמודד עם התעשייה שהוקמה כאן. לא אלה שחיו מסביב וראו את העשן והריחו את ריח המוות והשתמשו בחומר "הדשן" שהופק. לא אלה שסירבו להפציץ ולחסל את התהליך ואולי גם לא אלה שלא התייחסו לשמועות שהחלו להגיע על גורל יהדות אירופה. ואולי לכולם יש תירוץ והסבר?
הנסיעה חזרה לקרקוב עוברת בשקט מעיק, כל אחד ומחשבותיו, כל אחד ומה שלקח איתו אל מחוץ "לפלנטה האחרת".
בערב אני ניגש ליואל ניר ומנסה לברר את האפשרות לטוס מעל אושוויץ בדרכנו מקטוביץ לשצ'מני. מבלי משים חזרנו להיות טייסים. מסתבר שיואל באחת מטיסותיו לפולין, הוריד קוארדינטות ל-G.P.S. ולא בדיוק ידע או חשב לשם מה. על אף שהאזור מעל אושוויץ הוא אזור סגור לטיסה מאשרים לנו הפולנים את הנתיב.
אחד אחרי השני במרווחים של 5 דקות ממריאים המטוסים.
4X-CIJ, 4X-CAQ, 4X-DZJ, 4X-CCG, 4X-AJM, 4X-CID, 4X-CBN
משך הטיסה לאושוויץ דקות ספורות. 7 צוותים של טייסי התעופה הכללית מישראל מצדיעים בנהמת מנועים למורשת שכמעט נכחדה שם 5000 רגל מתחת.זוהי פעם ראשונה מאז שמטוסים ישראלים חגים שם למעלה ומצהירים קבל עם ועולם כי: השמש עוד תזרח, השיטה עוד תפרח, אך ידו של השוחט לא תונף עוד לעד.
רמי לבבי
יולי 2003
4X-CAQ בשמי אושוויץ
ב – 29.06.03 יצא לדרכו הראלי המסורתי של אגודת התעופה לזכרו של עודד הומל חברנו. היעד השנה היה פולין ועל קורות 7 המטוסים שיצאו לראלי ואף חזרו ממנו בשלום יסופר במקום ובזמן אחרים.
עיסקו של הגיג זה הוא בקטע המסע שלכאורה אין קשר בינו ובין הראלי אלא שכמו דברים אחרים בחיינו בארץ הזו. ובעבר, הווה, עתיד, של העם המשונה על בניו אנו משתייכים , הוא שלוב במארג המסובך והבלתי ניתן להפרדה בכל הוויה מעשה או מחשבה שלנו. הביקור במחנה המוות אושוויץ – בירקנאו ומטס ההצדעה מעליו.
כבר בנסיעה מקרקוב הייתה הרגשה ברורה שאין זה עוד "ביקור". את האווירה באוטובוס אפשר היה לחתוך בסכין וסיפורים ראשונים החלו לעבור בשיח המופנה לכולם ובכזה שבין אדם לשכנו.
הכניסה למחנה אושוויץ 1 דומה במהותה לכניסה לכל אתר תיירות , מזנון , קופת כרטיסים ומדריך תיירים. אלא שמהר מאד הכל משתנה. הסרט המוקרן בתחילה שצולם ברובו ע"י אנשי הצבא האדום ועוסק במראות ובקולות של שחרור המחנה על שארית אסיריו החיים מבהיר מייד עם תחילתו שבמקום הנורא הזה אנחנו לא טייסים , אפילו לא ישראלים אלא סתם יהודים . נצר לאלה ששרדו את שאירע במחנה הנורא הזה ואת צעדת המוות , או החיים , תלוי בנקודת המבט.
מייד עם היציאה מהאפלה של אולם ההקרנה , כאשר כל אחד מאתנו מכונס בתוך עצמו עם מחשבותיו מתגלה השער הידוע לשמצה ומעליו הקשת הנושאת את המילים בגרמנית "העבודה – משחררת" . תמיד נראה לי בעיני רוחי כי השלט גדול הרבה מאשר במציאות אולם אין בעובדה זו כדי לגרוע מהמשמעות הנוראה שלו.
הצעד החוצה את סף השער מעביר את כולנו אל אותה פלנטה אחרת כפי שתיאר לפני שנים רבות הסופר ק. צטניק . הרושם הראשוני ואשר ילווה אותי לאורך כל השהייה באתר הוא של משהו סטרילי, מסודר בצורה חולנית ועומד ביחס הפוך לזוועות שהתחוללו בו. משהו שהעלה בי זיכרון של מילים שנכתבו על אירועים אחרים בתקופה אחרת ובמקום אחר (אם כי לא רחוק מדי ולא שונה במהות המחשבה שעמדה מאחוריהם ) "השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט"
מדריך פולני צעיר דובר אנגלית רהוטה מתחיל להוביל במסלול שנבחר ותוכנן לפרטי פרטים ע"י המארחים "בעל כורחם" של המקום . ההדגשה היא על העובדה שהמחנה הראשון אושוויץ – 1 הוקם עבור אסירים פוליטיים פולנים, אולי נכון אך בפרספקטיבה שלנו שלא ממין העניין. הביתן הראשון אליו אנו נכנסים מלא בתמונות פספורט שברובן המכריע הוא של פולנים. עפ"י ההסבר המלומד בשלב מסוים הפסיקו הגרמנים לתעד בצילום את הנכנסים בשער אתר המוות ולתעד בכלל
את אלה שהובלו אל מפעל המוות מייד לאחר הסלקציה, אולם נראה שנעשה כאן מאמץ הסברתי מרוכז לצרף את העם "המארח" אל "אורחיו" שלא מרצון.
המראות כאמור סטריליים ואולי סוריאליסטים. ערמות של נעליים, ערמות של מזוודות, ערמות של כלי בית, ערמות של גפיים תותבות, ערמות של תותבות שיניים, טונות של שיער אדם. הכל מאחורי זכוכית ומעלה ריח של חומרי שימור כאשר הסברים מלומדים משרים מעין אוירה של מוזיאון.
זהו אולי השלב בו אני מרגיש, כפרט, וכחלק מהקבוצה שכולנו עוברים לתדר שידור אחר המגיע אלינו כל אחד מעברו הוא.
קבוצת האנשים אינה הומוגנית והדבר היחידי המאחד אותנו עד למסע אל פלנטת אושוויץ הוא ההתמכרות לטייס. לפתע מתברר כי החלק הארי בקבוצה הוא "דור שני", במובן שרק בנים למשפחות ניצולי שואה מכירים וחיים אותו.
דור שני לאישה מבלוק 10 של מנגלה "הדוקטור", דור שני לאישה מבלוק 3, דור שני לנשים וגברים שמדרך הטבע עברו ושרדו את התקופה הנוראה במחנה זה, במחנות אחרים, בבריחה מתמדת תחת זהויות שאולות, דור שני ללוכדי אייכמן ודור שני לתובע במשפטו. מעין סגירת מעגל ?
תוך כדי מעבר מבלוק 10 לחצר המוות ולבלוק 9 על צינוקיו המפלצתיים עולים סיפורים משפחתיים מנקודת ראות שלנו כ"דור שני". והסיפורים שונים אחד מהשני אך גם דומים באופן נורא. כנראה שהחוויות שהועברו אלינו וברוב המקרים לא הועברו אלא הוטמעו בצורה בלתי מודעת וללא מילים, מעין מורשת נפשית אשר בחלקה לא הייתה ברורה.
רק המקום והשיתוף "בחוויה" חותכים בצלקות שכאילו נשכחו ופותחים פצעים שלא ידענו על קיומם. חדר היזכור חשוך וקר, כל אחד לנפשו ולמחשבותיו האישיות, נרות הנשמה מטילים צללים ונראה שאורחינו מלברקוזן אינם מרגישים בנוח (מסיבות מובנות) ומנסים להיבלע בחלל. תפילת אל מלא רחמים מוקלטת עולה מרמקולים מוסתרים בקירות. והמחשבה האישית שלי היא מה לעזאזל לרחמים במקום הזה. ואלוהים אפוא בדיוק היה הוא בכל התקופה ההיא? בחוץ חם השמיים מעוננים ומידי פעם השמיים מעל אושוויץ מטפטפים.
המעבר לברקנאו מביא אותנו אל פסי הרכבת החקוקים בתודעתנו הלאומית. גדרות התיל המחושמלות והקסרקטינים המסודרים בשורות ישרות כסרגל. ההסטוריה נוראה אך המראות נקיים עד זוועה. המחשבה על רמת התכנון, כושר הארגון והביצוע ומשך הזמן המזערי שנדרש להקמת בית החרושת למוות מעוררת פלצות. רחבת הסלקציות, ממלכתו של מנגלה נקיה ומצוחצחת. האם בן לעם שלא חווה את הזוועה יבין את מה שהתרחש כאן? מסופקני .
בלוק המחראות, הסיפורים נוראים, המקום מאורגן ומסודר. הריח והמראות יכולים להתקיים רק בראשנו. בלוק אחרי בלוק. 1000 איש בבלוק. צפיפות, רעש, מלחמת הישרדות לחיים ולמוות פשוטו כמשמעו. גילויים של אנושיות מופלאה מול גילויי חייתיות מבעיתה. האם ניתן להאשים מישהו במשהו בתוך התופת המתמשכת?
בקצה המחנה ארבעה מפעלים. קווי יצור להשמדה המונית, שיא הטכנולוגיה של אותם הזמנים שפותחה במיוחד עבורנו ולא הייתה מביישת שום מפעל בימינו אלה. לא לחינם נשארו מפעלים אלה בהריסותיהם. לא לחינם מתוכנן הביקור בהם לסוף המסע ובמעבר מהיר. אף אחד אינו מוכן להתמודד עם התעשייה שהוקמה כאן. לא אלה שחיו מסביב וראו את העשן והריחו את ריח המוות והשתמשו בחומר "הדשן" שהופק. לא אלה שסירבו להפציץ ולחסל את התהליך ואולי גם לא אלה שלא התייחסו לשמועות שהחלו להגיע על גורל יהדות אירופה. ואולי לכולם יש תירוץ והסבר?
הנסיעה חזרה לקרקוב עוברת בשקט מעיק, כל אחד ומחשבותיו, כל אחד ומה שלקח איתו אל מחוץ "לפלנטה האחרת".
בערב אני ניגש ליואל ניר ומנסה לברר את האפשרות לטוס מעל אושוויץ בדרכנו מקטוביץ לשצ'מני. מבלי משים חזרנו להיות טייסים. מסתבר שיואל באחת מטיסותיו לפולין, הוריד קוארדינטות ל-G.P.S. ולא בדיוק ידע או חשב לשם מה. על אף שהאזור מעל אושוויץ הוא אזור סגור לטיסה מאשרים לנו הפולנים את הנתיב.
אחד אחרי השני במרווחים של 5 דקות ממריאים המטוסים.
4X-CIJ, 4X-CAQ, 4X-DZJ, 4X-CCG, 4X-AJM, 4X-CID, 4X-CBN
משך הטיסה לאושוויץ דקות ספורות. 7 צוותים של טייסי התעופה הכללית מישראל מצדיעים בנהמת מנועים למורשת שכמעט נכחדה שם 5000 רגל מתחת.זוהי פעם ראשונה מאז שמטוסים ישראלים חגים שם למעלה ומצהירים קבל עם ועולם כי: השמש עוד תזרח, השיטה עוד תפרח, אך ידו של השוחט לא תונף עוד לעד.
רמי לבבי