ארה'לה,
את ארה'לה מנקוטה (מנור) אני מכיר כילד קטן מקרית חיים.
למדנו יחד בבי"ס יסודי "ארלוזרוב" עד גמר כיתה ח'.
ארה'לה היה מהשובבים החיוביים.
ילד ערני, קונדס ובעיקר חייכן
המורים השמרניים של אז התייחסו בחומרה לצדדים השובביים שבו, אבל אנחנו, חבריו הכרנו את מעלותיו.
ארה'לה ואני רקדנו ביחד כילדים בלהקת ריקודי העם של בית הספר, שחוללה בכל שנה במצעדי המחולות המפורסמים של עריית חיפה. היינו כמה בנים בודדים שלא התביישנו לתת ידיים, לשלב מותניים ולרקוד עם הבנות.
סיימנו את בית הספר היסודי וכאן נפרדו לכאורה דרכינו. אבל המשכתי לעקוב אחרי ארה'לה שהגשים ויצא עם גרעין הנח"ל להגשמה. מאוחר יותר החזקתי לו אצבעות מרחוק וללא ידיעתו, כשהוא התקדם במעלה קורס הטייס (אני הייתי בקורס כשנה לפניו אך לא סיימתי). התאכזבתי כהוגן לשמוע שגם ארה'לה נאלץ לפרוש מהקורס. . . . ושוב לא שמענו ולא נפגשנו שנים על שנים. ופתאום, לפני כ- 4 שנים נפגשנו שוב.
שני טייסים פרטיים יוצאים לראליי מטוסים לאיי יוון. כשהזדהינו שוב, נפלנו ללא בושה זה על צווארו של זה. החיוך של ארה'לה נשאר כשהיה, אבל השובבות הילדותית התחלפה בבגרות ואחריות לילדים ולאישה "הקטנה" והאוהבת.
בילינו יחד באיי יוון, טסים מאי לאי, מבקרים בחופים המופלאים ומגלים את מערת הנטיפים בכרתים.
חזרנו לארץ והבטחנו לעצמינו לשמור על קשר. אך כמו תמיד החיים סוחפים יותר ולא בדיוק הצלחנו לעמוד בהבטחה.
ואז טלפנה אלי אסתי והודיעה לי. . .
עבר זמן, טסנו במטס לזכרו של ארה'לה, שוב לאיי יוון, ביקרתי בבית הוריו וסיפרתי להם מחוויות הילדות המשותפות שלנו, טסנו אל אסתי לבאר-שבע,
אבל ארה'לה כבר לא אתנו.
דרור ארצי
14/4/2003