08/10/2006
ט"ז תשרי תשס"ז
מעשה באיכר כפרי ואשתו העגלגלה, שדה התעופה הרצליה וטיסת מכשירים
מעשיית עם מספרת על איכר שחיי בכפר קטן ומעולם לא יצא ממנו. חייו בכפר היו מאושרים, עבודה לא חסרה, השדות הניבו, המטעים נתנו פריים, הפרות והעזים לחליבה שפעו ואפילו התרנגולות הטילו ביצים בלי עין הרע. כשהגיע האיכר לפרקו נשא כמובן את אחת מבנות הכפר שבעיניו הייתה היפה, הנעימה והחושנית מכולן.
כאמור, האיכר לא יצא מימיו מכפרו ונהנה מאוד במחיצת אישתו האיכרה. כך גם לא נתן ליבו לקילוגרמים שהוסיפה, לפגעי הגוף שעבודה קשה בשדה, במטע, ברפת ובדיר, בלול ובבית גרמו. מדי ערב היה מתכרבל במשמניה ונם שנת איכרים ישרה.
בעל עגלה היה בכפר שהיה נוסע מדי פעם לעיר הגדולה לשווק את סחורת הכפר ולרכוש מצרכים וכלי עבודה עבור אנשי הכפר. פגישתו עם העיר הגדולה עשו אותו ל"איש העולם הגדול" בעיני איכרי הכפר.
יום אחד בשובו ממסעותיו הביא העגלון לחברו האיכר המאושר ערמה של חוברות תועבה אותן מצא באחד מדוכני השוק בעיר הגדולה. שמח האיכר על תמונות הבחורות המעורטלות אשר נפלו בחיקו, על תנוחות ומצבים שלא ידע על קיומן עד אותו היום והיה מזין עיניו בנפלאות החוברות מדי יום בשעות המנוחה עד שהפך מומחה גדול במכמני גופן.
כמובן שעיסוק נוסף זה לא גרע כהוא זה מאהבתו ומיחסיו עם אשתו האיכרה בידיעה שהיא אשתו ואלו הן נערות צילומים היושבות בעיר הגדולה. פה ושם בשעת חליבת הפרות או העזים, ולפעמים גם במהלך מסיק הזיתים וקטיף האשכוליות הלימונים התפוזים ושאר פרות ההדר בהן שפעו פרדסיו, היו מחשבותיו עפות ובחורות העיר הגדולה ישבו בדמיון האיכר שלו. על כמה מן החולבות המניבות שברפתו אפילו תלה תמונות של אותן מופקרות מהעיר הגדולה. סיכוייו לנסוע לעיר הגדולה היו קלושים, ובאמת כמו שמספרת האגדה, גם לא הייתה לו שום סיבה לנסוע לשם, ולמרות זאת חש באופן בסיסי שיחסיו עם נערות התמונות משפרות לבלי הכר את מגעיו עם אשתו המשמינה והגולשת.
דור צעיר גדל בכפר והוא, בניגוד לאיכרנו ולבני דורו, לא נהה ליבו לעבודת הכפיים הקשה, למרות ששכרה בצידה, ושאף לצאת לעיר הגדולה, ומי הוא זה שבקי היה ברזי העיר הגדולה ובעיקר בנערותיה אם לא מיודענו האיכר בעל המטמון של חוברות התועבה.
וכך, אט אט, בקצב החיים הכפרי המצוי, מצא עצמו איכרנו כמדריך של בני התשחורת לנושא נשים בעיר הגדולה. דורות של צעירים קבלו את השכלתם אצל אותו איכר מבלי שעל דעת איש עלה (לפחות כך מספרת האגדה, למרות שייתכן ופה ושם קמו חצופים שהעזו אולי להרהר בסוגיה זו) שהאיכר המדריך לא היה מימיו בעיר הגדולה.
הערה: בחלק מהגרסאות של אגדת עם זו מסופר שהאיכר היה מספר פעמים בחייו בעיר הגדולה, אולי פעמיים, שלוש פעמים ואת החוברות הוא הביא לעצמו, אבל החלטתי לאמץ את הורסיה של צפון גליציה.
המשך אגדת עם זו לא רלוונטי לעניינינו ואחסוך את ההמשך..(למעוניינים, הספור נמצא בארכיון הסיפור הישראלי, אסע"י, http://ifa.haifa.ac.il).
תרגום אונקולוס ופירוש רש"ת
לפני שנים, כשלמדתי לטוס המגבלה היחידה בש"ת הרצליה הייתה איסור טיסות בערבי חג ושבתות ובמועדים ושבתות בין השעות שתיים לארבע אחה"צ. השדה היה נפתח בשש בבוקר לקול מצהלות המרססים וחניכי הטיס החרוצים, שום מגבלת הקפות באף לא אחד מימי השבוע ולא בשעות מסוימות כנהוג היום, וגם מגבלת הסע ולך עדיין לא נכתבה. טרדות היומיום גרמו לאיכרה הנחמדה (והיחידה ) לאבד קמעה מחינה.
באחד הערבים (בימים אלו) בעודי פוסע מעדנות בשעות הערב באותו שדה אהוב ומיטיב נקלעתי להדרכת מכשירים בסימולטור באחד המבנים. מדריך משובח הדריך שם חניך המתקרב לגיל גבורות (או אולי סתם התקרב לנ"ט שנים) להגדר מכשירים. כאשר נכנסתי תרגלו נחיתה בשדה התעופה של קנדי או אולי היה זה לה-גרדיה או אולי שרל-דה-גול (כולם נראים לי היינו הך).
המדריך מעולם לא נחת שם והחניך מעולם לא יינחת שם, אבל המדריך חזר ועודד את חניכו עם המנטרה הידועה שזה יתרום לשיפור ביצועי הטיסה שלו בארץ.
כשיצאתי משם קפץ ונתקע במוחי ספור העם על האיכר שהדריך את עלמי הכפר חדורי המוטיבציה...
הערה: בלי קשר לספור הנ"ל ברצוני לציין שכמו האיכר בחיק האיכרה גם לי נעים וטוב בחיק ש"ת הרצליה למרות הפימה והשומנים בצורת תקנות, חוקים והגבלות והתחושה המעיקה שמישהו חומד את איכרתי כבדת המשקל....
יזהר נוי