ערב הבטיחות התקיים בשדה הרצליה, ב"מטבח" של כים ניר.
הגיעו כ-80 חברים.
אירגן את הערב קברניט אל-על (בדימוס) נדב מרגלית, והעביר אותו טייס ניסוי של חיל האוויר, 'בוגי' (יובל בן-דור). בוגי הכין מצגת מרשימה שאותה תוכלו להוריד לעיונכם.
נדב מרגלית הירצה אודות "רוח וגזירות רוח" (ראו להלן)
המצגת ניתנת לפתיחה \ הורדה מצד שמאל : 
ניתן לראות את הסברי המרצה בכל שקופית
(לחצן ימני של העכבר על המצגת>ערוך שקופית)
(גודל הקובץ המצורף=960Kb )
עיון נוסף, במאמר משמאל: "נחיתה ברוח צד-דעה נוספת"
ג'ואל בן-פרץ
קצינת הבטיחות
---------------------------------------------------------------------
רוח וגזירות רוח
נכתב והוצג ע"י:
קברניט אל על(בדימוס)- נדב מרגלית
למרות שכולנו חכמים ונבונים, כדאי להזכיר לעצמנו מה היא רוח מבחינת המטוס:
תנועה של גוש אוויר ביחס לקרקע, ובתוך הגוש הזה נמצא המטוס ונע ביחד אתו. תנועת המטוס ביחס לקרקע לא מורגשת ע"י המטוס, אלא רק תנועתו בתוך גוש האוויר, ורק תנועה זאת משפיעה על ביצועיו. נכון? לא בדיוק. הבעיה מתחילה כאשר המטוס עובר מהגוש אל הקרקע, כלומר נחיתה. על זה דיבר כל הזמן בוגי, כפי שבודאי הבנתם. בעיה יותר גדולה היא כאשר מהירות גוש האוויר אינה אחידה – הגוש אינו גוש אחיד – כלומר גזירת רוח.
הכי קל להבין את הבעיה של המטוס אם נדמיין שהוא נע מול מאוורר ענק המזרים אוויר במהירות המטוס, ובא מישהו וסוגר את השלטר. על המנוע מוטל תפקיד שהוא לא יכול לבצע – להאיץ מיד את המטוס למהירות מעל מהירות ההזדקרות. אם זה קורה בגובה נמוך בפיינל אז מחלקת חקר תאונות מאשימה את הטייס שלא הבחין שיש גזירת רוח. לטייס מטוס 727 שהתרסק בפיינל של ש/ת קנדי היו אתראות על גזירות רוח והוא לא השתמש באמצעי מניעה - אני מתכוון לתעופתיים.
עכשיו נשאר לנו רק לדעת מתי אפשר לצפות לגזירת רוח ואיך מגלים אותה.
הגזירה המסוכנת מתרחשת ליד ענן מפותח אנכית.
כל מה שעולה צריך לרדת. גם האוויר שפיתח את הענן. בהגיע זרם האוויר היורד לקרקע הוא נהפך לזרם אופקי הזורם ממרכזו החוצה. אם המרכז הזה נמצא בפיינל או מעל השדה – בשדה כזה אני לא נוחת. הרוח נהפכת בשניות מרוח אף לרוח גב, בפיינל, או לאפס רוח אם המרכז הוא מעל השדה.
גבעות או מבנים המסתירים את הרוח פועלים כמו השלטר הנ"ל. נחתתי פעם עם צ'יפטיין של ארקיע ביטבתה על מסלול 02 בהקפה ימנית. הרוח הייתה מערבית חזקה. בהנמכה בצלע הבסיס ירדתי מתחת לגובה הגבעות הנמצאות מערבית לשדה. קיבלתי אזהרת הזדקרות למרות שנכנסתי לצלע הזאת במהירות טובה. האמת – הופתעתי. העצים הנמצאים דרומית למסלול 29 בהרצליה והמבנים צפונית לו גורמים לערבול ולבור הנמצא בפיינל בימים של רוח דרומית מערבית או צפונית מערבית, כלומר – תמיד. בור כזה יש גם בפיינל של מסלול 30 בבן-גוריון בגלל ההנגרים.
לפעמים חורשה כזאת ניתנת לניצול חיובי. בחצרים הרוחות החזקות הן תמיד דרומיות. אל תשאלו למה המסלולים הם מערביים/מזרחיים. דרומית למסלול 28 דרום יש חורשה שתפקידה בחיים הוא לאפשר נחיתות כאשר הרוח היא מעל מגבלת רוח צד. גבעה חוסמת כזאת יש גם דרומית למסלול 28 בשדה קדם.
פעם זה היה חלום רחוק למטוסים קלים: מדידת מהירות קרקעית. לחלק ממכשירי ה-DME הייתה פונקציה כזאת, בתנאי שהטיסה הייתה אל או מהתחנה. המצאת ה-GPS השוותה בין מטוסים קלים למטוסים גדולים מצויידי מערכות ניווט אינרציאליות . כולם יודעים סוף-סוף איפה הם נמצאים ומה מהירות הקרקע שלהם. מה שנשאר עכשיו לעשות זה רק לשאול את המגדל מה הרוח (ועל זה אדבר בהמשך) ואם הוא טוען שאצלו אין רוח ומהירות הקרקע שלנו בפיינל היא 50 והמכשירית 90 - דיר בלק!!
מה לעשות?
זה כמו בבדיחה על היהודי שבא לרבי ושאל: רבי, כל שנה יש לי ילד. מה לעשות?
והרבי ענה: לא לעשות!
לא נוחתים. הולכים סביב לשדה אחר. אנחנו מכירים כבר את נקודות התורפה של השדות הלא רבים בארץ. נעזר ונעזור בדיווחים על מה שקורה בפיינל. נבוא עם פחות מדפים ויותר מהירות. ועוד יותר פשוט:
רוב טיסותינו כאן הן להנאתנו. לא חייבים לטוס ביום רע.
לגבי ביצוע הקפה ברוח חזקה: בהרצליה בייחוד על מסלול 29 צריך לשמור נתיב קרקעי בגלל רעננה. יש כמובן לתקן לסחיפה. לגבי שיפוט לנחיתה – רוח מכיוון דרום עד צפון מערב תגרום לאנדרשוט אם נתכנן על מלוא מדפים, ויש לשפוט בהתאם. לא צריך את כל המדפים ברוח חזקה כי מהירות הקרקע על המסלול היא ממילא נמוכה. כדאי לבוא עם מנוע מעט מעל סרק כדי שיגיב מהר אם נצטרך אותו.
לגבי דיווחי רוח מהמגדל. אני מתייחס אליהם בעירבון מוגבל. הרוח במד הרוח היא לא זאת שבתחילת מסלול. הרוח משתנית בעיקר אם היא משבית, גם בכיוון. אני שומע מה שהמגדל אומר, ומחכה למסלול לראות מה המטוס רוצה בדיוק. אני לא ננעל על גודל וכיוון התיקון, אלא מתקן בזמן אמיתי, לא מראש.
לגבי נחיתה ברוח צד במטוסים גדולים. זה בודאי יעניין אתכם. לא מעט טייסים וטייסות יוצאי חיפה והרצליה, ג'ואל למשל, מטיסים מטוסים גדולים, כך שכדאי כבר להתכונן. ובכן – אין מה לעשות. אי-אפשר להוריד כנף, ואפילו אז - מה שלא תעשו – הגלגלים יקבלו מכה מהצד. פרט לגלקסי כמו שהוזכר (להסביר). אז מה עושים? לא עושים. נוגעים ב- CRAB. אפשר לגעת קצת בצד ה- DOWNWIND של המסלול עם מעט אף לרוח. לגעת בצד זה נראה לא טוב, אבל ברגע הנגיעה יכניס המטוס אף לרוח וכדאי שיהיה מסלול בצד הזה.
לסיכום:
פעם לא היו מסלולים, אלא שדות תעופה מכוסי דשא. תמיד נחתו לתוך הרוח,
כמו ציפורים.
אף ציפור שפויה לא תנחת עם רוח צד או גב. בקיצור – הסתבכנו.