ב-16 בינואר 1965 המריא משדה התעופה ליד כפר סירקין מטוס אדום-לבן חד-מושבי הנושא את אותיות הרישום יוצאות הדופן AZA-4X. היה זה מטוס צרפתי קל מסוג 92D "בבה" ("תינוק") מתוצרת מפעל המטוסים ג'ודל. הג'ודל בבה נשא בשני תארים מכובדים, מטוס ראשון מבניה עצמית בישראל, ואוירון זעיר משקל (אז"ם) ראשון בישראל. אין חולקים על התואר הראשון, אך יהיו וודאי כאלה שיחלקו על הענקת התואר "חלוץ האז"מים" למטוס שנבנה כעשרים שנה לפני שהמושג אז"ם הפך נפוץ בישראל, ואולם לפחות מבחינת הגדרת המשקל (300 ק"ג להמראה) הג'ודל בבה הוא אז"ם לכל דבר !
היוזמה לבניית המטוס היתה של בחור צעיר (28) בשם יעקב רייש, חובב תעופה נלהב, שכבר בהיותו בן 13 הצטרף לקלוב התעופה לישראל, והשיג רשיון דאיה ורשיון טיס מוטורי. משנת 1953 החל לצבור שעות על מטוסי הפייפר סופר-קאב של קלוב התעופה, ובמקביל הוסמך בקלוב כמדריך דאייה. בתום שירותו הצבאי (לא בחיל האויר) הוסיף לרשימת הרשיונות וההגדרים גם הגדר הדרכה על כלי טיס מוטוריים, ובשנת 1960 מונה מדריך טיסה ודאייה ראשי של הקלוב.
בקיץ 1961 יצא יעקב לצרפת, שם עבר קורס דאייה מתקדם. בצרפת נתקל לראשונה במטוס קל מדגם ג'ודל 92D המכונה "בבה", כלי טיס נפוץ מאד באירופה באותה תקופה. ה "בבה" תוכנן בצרפת אחרי תום מלחמת העולם השניה במיוחד עבור שוק התעופה הספורטיבית על ידי מפעלי "סוסייטה דז אויון ג'ודל" מתוך מטרה מוצהרת של הרכבה עצמית, כלומר המפעל מייצר ומספק את החלקים, ואילו הקונה מרכיבם. שם החברה נגזר מהאותיות הראשונות של בעלי החברה, אדואר ז'ולי וז'אן דלמונטז. המטוס חד-מושבי, בנוי רובו ככולו מעץ עם ציפויי בד ומונע במנוע בוכנה מקורר אויר "פואנסאר" בהספק 25 כ"ס. למטוס כנף תחתית ישרה עם דיהדרל בקצוות, משטחי ההיגוי היחידים בכנפיים הן המאזנות (אין מדפים או מחבלי זרימה), אורכו 5.35 מטר ומשקלו הריק כ-190 ק"ג. בחישוב המשקל להמראה נלקח משקלו הממוצע של טיס (במושגים של אז), דהיינו 70 ק"ג, ויתרת המשקל הפנוי נוצל לדלק. טיסת הבכורה התקיימה בינואר 1948, ועד שנת 1962 נמכרו אלפיים קיטים להרכבה, כאשר בשנות החמישים הוצעו גם דגמים דו-מושביים עם מנועים חזקים יותר, ג'ודל 11D (עם הספק של 45 כ"ס), 111D (עם הספק של 75 כ"ס), 112D ו-117D (עם הספקים של 65 ו-90 כ"ס בהתאמה) שצוידו במנועים F90C מתוצרת קונטיננטל, מאותם דגמים שהורכבו גם על מטוסי פייפר קאב וסופר-קאב. אופציית הנעה נוספת שהוצעה היתה מנוע פולקסווגן בהספק 26 כ"ס. ביצועי המטוס היו צנועים, בהתאם למימדיו, מהירות מרבית 150 קמ"ש, מהירות שיוט מיטבית 130 קמ"ש, מהירות גישה 50 קמ"ש, שיעור טיפוס 412 רגל לדקה וטווח כ-460 ק"מ. מרחקי המסלול הנדרשים היו מגוחכים, 60 מטר לנחיתה, 110 מטר להמראה. תיאורטית יכל המטוס לנחות לרוחב מסלול 08/26 בנתב"ג !
לאחר חזרתו מצרפת, באוקטובר 1961, פנה יעקב לאגף לתעופה אזרחית (כיום מינהל התעופה האזרחית), נפגש עם ישראל פלגי, מנהל מחלקת כושר אוירי, והציג בפניו את התכניות והשרטוטים. פלגי מינה את עמוס ירדני, מהנדס מהתעשיה האוירית, שהושאל לצורך הפיקוח על עבודת ההרכבה לאגף התעופה האזרחית. יעקב, שמצא באותם ימים את פרנסתו כטכנאי מעליות, פנה לקלוב התעופה וקיבל את ברכתם להשתמש בבית המלאכה של הקלוב לשיפוץ דאונים ליד אבו-כביר. הוא רכש את החומרים הנדרשים, גזע עץ אשוח, עץ לבוד תעופתי, דבק וכדומה, והחל במלאכת ניסור גזע העץ ליצירת גוף המטוס בזמנו הפנוי. במקביל הזמין מהמפעל בצרפת את כני הנסע, המנוע והמדחף. עד אמצע מאי 1962 הושלמה מלאכת בניית הגוף, ובסוף ינואר 1963 השלים גם את בניית הכנף ומשטחי ההיגוי בזנב. חברת הדלק "פז" שתרמה באותה תקופה כספים רבים לקלוב התעופה, נענתה לבקשתו של יעקב והעבירה לו מינק כספי שאיפשר קניית המנוע, החלק היקר ביותר במטוס. לאחר הגעת המנוע (ביולי 1964) החלה עבודת ה "פיניש" שנסתיימה לקראת נובמבר אותה שנה. במקביל פנה יעקב לאגף התעופה והחל בהליכים לרישוי ורישום המטוס. בספטמבר 1964 המטוס נרשם כ- AZA-X4, ו-13 בינואר 1965 הוענקה לו תעודת כושר אוירי מוגבלת. ב-16 בחודש המריא המטוס לטיסת הניסוי הראשונה משדה התעופה ליד כפר-סירקין, כשהוא מוטס בידי זאב תבור (טברסקי), טייס חיל האויר לשעבר, מנוסה בבחינת כלי טיס, ולימים טייס באל-על. עם תום סדרת טיסות הניסוי העניק אגף התעופה האזרחית למטוס תעודת כושר אוירי מלאה.
בשנת 1972 הצטרף יעקב רייש לחברת "כנף" והחל להטיס בשירותה מטוסי "איילנדר" ומטוסים חד-מנועיים. מאוחר יותר הצטרף ל "ארקיע" כקברניט, והטיס מטוסי נוסעים כבדים. באוגוסט אותה שנה מכר את ה "בבה" למארק שובין, תושב רמת-גן וטייס חובב, אלא שהמטוס לא הרבה לטוס מאז, שובין הסתבך בעסקים וירד מהארץ. בשנת 1974 חנה המטוס בשדה התעופה הרצליה ללא שימוש, חודשים ספורים לאחר מכן הועמס על משאית ונלקח לאחסנה למקום בלתי ידוע.
ה "בבה", ראשון המטוסים הזעירים בישראל, טס בסך הכל כשבע שנים. 724 שעות הושקעו ברכישת החלקים ובבניה עצמה. בשנים האחרונות נבנו בישראל כארבעה כלי טיס בבנייה עצמית, כמעט כולם בתהליך ארוך וממושך של שנים רבות, וחלקם עדיין מצויים כיום במצב של "חצי-מטוס", כשהפרוייקט ממתין עדיין להשלמתו. כיום קיימים בארץ כשבעה כלי טיס קלים בשלבי בניה עצמית שונים, חלקם מחומרים מרוכבים, וכמה מהבונים אף הקימו בישראל סניף של איגוד ה- EAA, בוני המטוסים הנסיוניים.
בהסטוריה של התעופה הקלה בישראל יש ללא ספק ליעקב רייש ולג'ודל "בבה" מקום של כבוד, כחלוצי דור המטוסים מבנייה עצמית.
הכתבה פורסמה במקור במגזין "עם הרוח" ונתרמה לאגודה כחלק מהשת"פ בין האתרים. הכתבה נכתבה על ידי נעם הרטוך - איש תעופה וותיק, ועובד מנהל התעופה ורש"ת. נעם ידוע גם כאחד מבכירי ההיסטוריונים של התעופה במדינת ישראל והוא פרסם ספרים ומאמרים רבים החוקרים לעומק את התפתחות התעופה בארצנו.