פורסם עם: טיסה ללא מוט היגוי
18/03/2004
שליחי מצווה אינם ניזוקים – פרק ב'
הקדמה: סיפורן של שלוש טיסות עוקבות המקיימות את מאמר משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק: "...מגופו של עולם אל אורו ערגתי...".
מבוא (טיסה גשמית): "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ומה יותר משמח מטיסת כיף ל"אבן מאסו הבונים הייתה לראש-פינה".
מזג אוויר מעולה, נתיבים פנויים, אישור לטוס דרך אלומות בכיוון צפון ואישור לטיסה נמוכה דרך הירדן ההררי בכיוון דרום, וכל נוסעי ה-CDN, מאושרים, עליזים ושמחים, מוכנים לקבל את פני המן הרשע וחבר מרעיו. אבל מה, נשאר הרבה טעם של עוד. הארץ כל כך יפה מלמעלה, ירוקה עד שאתה יכול בטעות לחשוב שאתה בסקוטלנד ואפילו מצליח לשכוח מהגזרות של שינוי הנתיב צפונה וסגירת חצי מאזורי 9 ו-13.
פרק 1 – טיסת מעבר מגשמיות לרוחניות:
שלושה ימים מאוחר יותר פגשתי בשעות הבוקר את ידידי ריקרדו (שם בדוי) בחצר יחידת המילואים שלי (גם הוא מצטרף לכוחות המילואים זה עתה).. "אתה נראה כאילו יצאת זה עתה ממכונת כביסה שנתקעה במצב סחיטה", קידמתי פניו בפרגון פולני בולט. "אל תשאל" הוא אומר, מחכך ידיו בזיפי זקנו שהחל להנץ, מפלבל בעיניו המשוועות לשינה. "אני לא שואל", השבתי והוספתי: "בטח זוגתך עזבה אותך", מפעיל את ניסיוני רב השנים באיתור תקלות. "לא!!", עונה השמטע המהלך, "יותר נורא, עשיתי תאונה של טוטל לוסט עם האוטו שלי". "לא!", הגיע טורי להזדעזע, "אני מקווה שללא נפגעים", הוספתי בדאגה אמיתית לשלום יקירי. "לא, רק זוגתי ואני היינו באוטו, היא קצת נפגעה בצוואר, אבל חוץ מדיכאונות היא בסדר, אבל אני", הוא צורר מילותיו, "לא מסוגל לשון, מתעצבן, ומשלוש וחצי בבוקר אני כבר ער למרות שחלפו ארבעה ימים".
בצהריים שוב נפגשנו ליד עצי הפיקוס הגדומים. "הכיצד אוכל לעזור לידידי?", פניתי אליו, נהנה משאיפות עמוקות של סיגריה לאחר הפסקה מאולצת של ישיבה בכוכים האפלים חסרי היכולת לטהרם באמצעות ניחוח הניקוטין. "לא נראה לי שיש פתרון", השיב הפסימיסט. שמים כחולים בצבע שרק בישראל (ואולי במדבר מואבי בקליפורניה) יש, קרצו מלמעלה, הטעם של העוד מטיסת פורים ופרצופו המיוסר של ריקרדו נתנו את התשובה. ידעתי והכרתי היטב את אהבתו של ריקרדו לשחקים. הוא בעל רישיון טיס אמריקאי שמפאת צוק העתים לא המירו עדיין לישראלי, ולא מזמן הפעיל עלי לחץ פיסי מתון להצטרף אליו לטיסה לסאן אנד פאן בפלורידה. "תגיד, איך אתה מסתדר בלי רכב?", התעניינתי, מכין את הטיפול הפסיכיאטרי המיטבי. "טרמפים, אוטובוסים, ומוניות עד שאקבל את הרכב החילופי מהביטוח", פרט. "מצוין", צהלתי, "אני מזמין לנו מטוס לחמש. אין כמו שקיעה מהאוויר בימים אלו", וכשליבי התרחב למראה החיוך שעלה על פניו הכרומות, הוספתי, "אזרוק אותך בתחנת הרכבת וארוץ לשמוע הרצאה על מסע בססנה 172 מת"א לדקר באגודה". ניסיתי לצרף עוד חבר לטיסה, ומשלא עלה בידו להגיע (מישהו צריך היה לקבל הדרכה דווקא באותו היום...) הזמנתי את ה-ALY, ססנה 152 וותיקה וידידותית למשתמש.
טסנו, הטסנו, שיחקנו והשתובבנו, וכמאמר חז"ל, "ודי לחכימא ברמיזא". האור חזר לפניו המרוטות, המכובסות, הצוננות של ידידי. חזינו בלפחות 6 טרייקים ושלושה ממ"גים (באקיים) נהנים מתחתנו. "פסיכיאטור טוב עולה יותר", הרגעתי אותו בנחיתה. רצתי להרצאה המאלפת שכמעט הצליחה למחוק את החיוך מפני המזוקנות (מפאת הקנאה באדון קירשנר המרצה).
פרק 2 ואחרון: האור.
חלף שבוע. בקושי יבשה הדיו בלוג בוק (כן, זה לא לתפארת המליצה. עבדכם הנאמן עדיין מנהל שני ספרי לוג בוק ידניים בעט נובע שזה תפקידה העיקרי. מי ששואל למה שניים אזכיר לו שמא שכח שביום 6 באוג' 1981 שרף איזה פירומאניאק שהיה גם מפקד גף כיבוי אש, במסגרת גולת הכותרת של הצתותיו באחד מבסיסי חיל האוויר, את המרכז לניסויי טיסה, ויותר לא אפרט שמא הדמעות תחנוקה את גרוני ותמנענה ממני את המשך ההשתפכות...). הגיע הזמן לפרוע את חובי לקהילה. התנדבתי לשני סבבים עם נוער "צהלה" במסגרת טייסת 10. שוב קסמו הבלתי מרוסן של מר מה-יפית שגרני למשימת התנדבות.
הערה: מאז ששלחו אותי לקורס בארה"ב שעלה כמיליון דולר (כולל הכרטיסים והשהות של משפחתי המצומצמת) אני מרגיש שעלי לפרוע את החוב. בחשבון זריז, במשך 20 שנות שרות מתום הקורס עלי לתרום מדי חודש סך כעשרים אלף ₪ לכיסוי חובי (20,000 ₪). כך מצאתי עצמי מתנדב ללמד בטכניון, לשמש יועץ לפרויקטים בזמן השירות, ולסיום הסאגה, להתנדב להטיס נוער. למי שזוכר עדיין את התרוממות הרוח שציינתי אחרי הטסת ילדי אקי"ם בחנוכה יבין שזה מסוג התרומות שהתורם נתרם יותר מהנתרמים.
שלושה נערים, (שני נערים ונערה למען הדיוק) בכל סבב. נגלה ראשונה. טסתי בעקבות יעל. ישירות לאזור 8 בגובה 500 רגל מרבי. הצהלות במטוס מונעות ממני לשמוע את הקשר. "נהוג בהרצלייה לאשר אחר ההוראות", נוזף בי מוטי, ואני מתנצל ומנסה להשקיט את המתלהבים הצעירים. רכבת אדומה מופיעה מולנו. "רוצים תחרות עם הרכבת?!, אני מאתגר. "יש!!". מאה שמונים זריז, הרכבת מימיננו, אני בהטיה קלה מאיץ ושומר איתה על מבנה הדוק. עוברים לאזור 9. הנוער עוזר לי לחפש אחר יעל שנעלמה באור השמש המנמיכה. מצאנו אותה. חוזים בעוד מטוס שחולף מעלינו. אנחנו מנפנפים עם המטוס לשלום בכל כוחנו (לא יותר משלושים מעלות הטיה לכל צד...). ההוא לא חברותי, אבל הנוער שמח.
חוזרים לנחיתה. משבי רוח צד לא מרגשים אותי, כי כזכור לכם "שליחי מצווה אינם ניזוקים...". בנחיתה, שקט מוחלט במטוס. "מה זה?!", אני מתעניין כמדריך מאוכזב בקייטנה כשאיני מעלה על דעתי שלכל השלישייה זו טיסתם הראשונה כך שלא היה להם ממי ללמוד אודות מנהג מחיאות הכפיים בנחיתה. "מה כבר נגמר?!", הם מתבכיינים. מסתבר לי שהשדה נסגר רק בשש ועשרה. "בסדר, חברה", אני מרגיע את הצפצופים מאחור, "עוד הקפה בשביל שתשתפרו עם מחיאות הכפיים". שוב איני שומע את המגדל. ב"עם הרוח" מודיעה לי הפסנג'רית הצעירה שהיא רוצה לופ. נשבע לכם שאיני ממציא. "אסור!!!", הגבתי באגרסיביות שאינה משתמעת לשתי פנים. נחתנו. מחיאות הכפיים ושאגות הגיל עדיין מהדהדות באוזניי.
סבב שני. חניתי בליין קצת עקום להחלפת הנוסעים. מוטי מחנך: "לא מעניין אותי טייסת 10 או 11 או 12", הוא משדר, "אבל תחנה כמו בן-אדם", הפעם חזרתי אחר הודעתו במלואה. צודק. לא יקרה לי יותר (נגלה שנייה). הפעם קיבלתי את אזור 3 ו-9. שמנו פעמינו למגרש הכדורגל של כפר סבא. שלושת נוסעי תושבי המקום המה. מישהו מהחברים זיהה שאנחנו ליד ביתו. בהולכה של החברים זכינו לביקור אווירי בביתם של כל שלושת החברים. טיול קצר באזור 9 וחזרה לק"ק כפר-סבא. "רוצים לראות את בית-הספר שלנו מלמעלה", צוהלים הצעירים (והצעירה כמובן). שוב אני מפגין את כישורי בהולכה מוטסת. למען כבודכם לא אלאה אתכם ברעיונות היצירתיים שעלו במוחם מעל הבי"ס. אציין רק שלהטיל פצצות ולהטיל את מימיו זה מאותו השורש.
נחתנו. אין תחליף לחיוך של הצעירים. גם סחיבת הנועל הקרקעי כבד המשקל מאזור אוויה ועד לחניה הכי מזרחית לא הצליחה למחוק את החיוך הבלתי נשלט מעל פני.
סכום:
זה לא סיפור, אפילו לא מעשייה, זה היה אתמול. ניסיתי לשתף אתכם בחוויה. ממש מצחיק איך אפשר לתרום, לההנות כל כך מהטיסה, ומישהו עוד מסוגל לחשוב שאני צדיק ומקריב...
יִזְהָר נוֹי
- 4 –
540Inoy.doc