תקרית באגם סוליבאן
מאת: דניס ווילרד-Aopa Pilot magazine august 2004
ערך ותרגם: שכטר שמעון ועדת הבטיחות
המראנו מ Paine Field ב וושינגטון בסביבות הצוהריים של יום שבת חם.סוזאנה ואני בססנה M172 שנת ייצור 1967. הייתה רוח חלשה מהדרום עם עננות פזורה של קומולוס לאורך הצד המערבי של ה Cascades .טיפסנו לכיוון מזרח לגובה 7500 רגל. שעברנו את המעבר של Stevens Pass ,רוב העננות הייתה מאחורינו וטיפסנו לגובה 9500 רגל בחתחות קל עם תחזית לרוח גב שתביא אותנו למהירות של MPH 140.
שחצינו מעל אגם Chelan , הבטנו מטה ב Grand Coulee Dam והמשכנו עם הזרם מעל הנהר לצפון מזרח. בסביבות 14:00 עברנו מעל השדה של העיירה Ione והנמכנו לתוך העמק שיוביל אותנו לשדה היעד Van Lake State ליד מפלי Metaline לסוף שבוע של קמפינג. מוקפים בפסגות הגבעות,המשכנו לאורך הדרך בעמק ובמהרה היינו בקשר עין עם האגם.
הנמכנו ל1000 רגל מעל המים וטסנו מדרום לצפון כדי להכיר את השדה. בשדה היו שני שקי רוח,אחד בכל קצה של המסלול. הבטתי בשק הצפוני שנראה רפוי בחום של 40 מעלות של אחה"צ. עשיתי פנייה ימנית הדוקה קמעה והתיישרתי עם הנהר להתכונן לנחיתה. פני השטח גבהו בחדות מכל הצדדים של אגם סוליבאן ,לכן טסתי בגדת הנהר המערבי וביצעתי פנייה שמאלית למזרח לצלע הסופית . כשפניתי לפיינל ארוך,לא הייתה שום אינדיקציה לרוח ולא היה זכר לחתחות שליווה אותנו כל הטיסה.
הגישה הייתה מיוצבת ומקוזזת, מדפים ב 40 מעלות כחצי מייל לפני המפתן, מהירות האוויר מעט נמוכה מהרגיל מאחר והשדה היה קצר-פחות מ1800 רגל,ורציתי להנחית את המטוס בשלב מוקדם .כשחציתי את קו החוף ,שזהו גם מפתן המסלול,הרמתי את האף קלות כדי "להרוג" מהירות.צפצפת ההזדקרות צרחה,וידאתי שקו הגישה שלי מדויק דרך החלון הצדדי.אז הדברים החלו להשתבש.
במקום החבטה הצפויה על מסלול הדשא,המטוס החל לצוף.הרמתי את האף מעט גבוה יותר והרגשתי שהשקיעה חוזרת.וידאתי שוב שהמצערת סגורה לגמרי. שוב חיכיתי לנגיעה ושוב היא לא הגיעה. במקומה המטוס המשיך לצוף. לא הייתה לי כמעט מהירות טיסה,האף הצביע לשמיים,צפצפת ההזדקרות צרחה ועדיין המטוס המשיך לטוס.
ללכת סביב לא היה אופציה.הייתי איטי מידי ונמוך מידי,בתנאים של יום חם, ססנה איטית ומכשול תלול מסביבי עשה את הנחיתה ל"נחיתה הכרחית". עברנו את מרכז המסלול וראיתי את הסימון של קצה המסלול באותו זמן ששמעתי את סוזאנה צורחת "הקצה של המסלול הוא ממש פה!".
הגלגלים סוף סוף נגעו בעשב ,אולם זה היה ממש ששום מסלול לא נשאר מתחתי.יש לי זיכרון מעורפל של שני הרגליים לוחצות בכבדות על הבלמים אפילו לפני הנגיעה,חלק ממני מקווה כנגד כל הסיכויים למצוא דרך לעצור. לכאורה פנינו היו ימינה ,מאחר והמטוס פנה ב 90 מעלות. אני זוכר שראיתי עצים לאורך הצד המזרחי מעבר לחלון הצדדי. עדיין דהרנו על המסלול מחליקים על הצד,כמו ילד שנעל את הבלם האחורי באופניים כדי לבעוט באבק.
עם 50 רגל נוספים של מסלול חשבתי שנצליח לעצור. במקום,הגלגל הראשי השמאלי החליק בסוף המסלול,פגע בגזע עץ וקרע את כן הנסע השמאלי מגוף המטוס.
מסלול 34 באגם סוליבאן נגמר בצוק של 50 רגל, עם דרך סלולה בקצהו. כשכן הנסע השמאלי ניתק, המטוס נזרק באיטיות לשמאל. נענו באיטיות שמאלה בזווית חדה למעלה הצוק ואז התחלנו להחליק מטה.
מתי שהוא,הדלת שלי נפרדה מהמטוס.החוסר של הגלגל מתחת לצד שלי גרם לנו לפנות שמאלה עד שמצאתי את עצמי בצד של מעלה ההר. המטוס חרק וניתר ונפל בזוית של 45 מעלות למטה ובניצב לשיפוע ההר עד שאף המטוס נתקע בתחתית תעלה רדודה. נדחפנו קדימה כנגד חגורות הבטיחות.
היה שקט ואבק באוויר.הלחי שלי בצד הראש כאבה מאד,אבל מעבר לזה הכל נראה תקין. שאלתי את סוזאנה לשלומה היא אמרה שהיא בסדר,אבל רוצה להיות מחוץ למטוס.לא זוכר שעשיתי את זה אבל הצלחתי בדרך לסגור את המגנטו ,מתג ההצתה וברז הדלק. האוזניות היו ליד דוושות הגה הכיוון והמשקפיים שלי היו עדיין עלי.האפיזודה הנ"ל עדיין מסתובבת בראש שלי,תמונות של המסלול,המכשירים והבלבול.
כשיצאתי החוצה-ללא דלת זה היה קל,היה שם מישהו ששאל אם אני בסדר. פספסתי את הרכב שלו בשלוש שניות, זה היה סוכן של משטרת הגבולות שעמד לפני. הוא עזר לי לשלוף את סוזאנה החוצה . באותו זמן הגיע אדם נוסף שהציג את עצמו כרופא. דקה אח"כ הופיע חובש של הצי ואז אמבולנס עם פראמדיק ואחות הופיע בזירת האירוע. הם הזעיקו מסוק,כי היה ברור באותו רגע שסוזאנה סובלת מאיזה שהיא פגיעה פנימית (אח"כ הוברר שהיא סובלת מכמה צלעות שבורות). אולם שאף הליקופטר לא יכל להגיע ,הועמסנו לאמבולנס.
הרופא בתפקיד כשהגענו לביה"ח ,טייס בעצמו,היה תומך ומבין. היה זה רעיון שלו שאקח את מכוניתו הפרטית ואעשה טיול לשדה התעופה,כדי לאסוף את חפצינו ולאבטח את המטוס במידה האפשרית. רק סיימתי לרסק מטוס, כנראה שלא הייתי לגמרי "מאופס",ועדיין הוא נתן לי את המפתחות והסביר לצוות שסביבו את האחווה של הטסים ואיך אנחנו עוזרים אחד לשני (ממש כמו בארץ! ש.ש.).
החוקר המחוזי ראיין אותי בזירת התאונה, הוא הזכיר לי שסוזאנה ואני יצאנו בהליכה מהמטוס ועודד אותי ללמוד מהניסיון שרכשתי.
המטוס? "טוטל לוס" .לא יאומן איך הוא נקרע בירידה הקטנה שלנו מהגבעה.הוא עשה עבודה טובה בהתנגשות העצומה שנתן לכל האנרגיה להתפזר בחגורת המתכת סביב המטוס.
אני יכול למנות מספר פעולות שיכלתי לבצע כדי למנוע את התאונה.אולי שנייה של טיסה מעל הייתה נותנת לי לראות את המצוק בקצה.אולי אותה חליפה בגובה נמוך הייתה רומזת לי שמהירות הקרקע הגבוהה שחוויתי היא בגלל גובה הצפיפות.מבט שני היה מגלה לי את שק הרוח הדרומי והייתי מגלה רוח שלא הייתי מודע אליה.למרות שעשיתי עבודת הכנה לפני הטיסה: בדקתי את מצב השדה עם הרשות, דיברתי עם טייסים שנחתו שם,במטרה לקבוע את ביצועי המטוס בגובה הצפיפות ,לא דימיתי לי זאת עד שהייתי מעל המסלול וחוויתי זאת.
הייתי צריך להגיע מוקדם יותר כדי לנחות במזג אוויר קריר יותר.
ולסיום, אנו לא צריכים לנחות עד שאנו טובים ומוכנים לכך.הייתי כל כך רגיל שהכל עובד היטב ,בכל פעם שנחתתי ,שהיה מושרש אצלי שזה יעבוד כך גם הפעם. במקרה הזה,ההזדמנות האחרונה שלי לברוח הייתה בפעם הראשונה שהתחלתי לצוף כשחציתי את מפתן המסלול.