פורסם עם: מעשה בטיסת ניווט - ספור בלהות מהחיים
04/09/2005
אני גרוע– מנגל בשדה תימן ותחרות נחיתות דיוק בפיק (1 ו-2 בספט 05).
וידויי אישי:
אני קָלוק! אני טייס דמיקולו. גרוטאה. הגיע הזמן להודות בעובדה העגומה. נמאס לי מהתירוצים: המסלול עקום, הרוח השתנתה לפתע, בחורות מעורטלות פיזזו בצידי המסלול, המטוס לא הצליח לטפס לגובה הנדרש של 1200 רגל מעפ"ש ולכן הגעתי באובר-שוט (פעמיים הייתי היחידי שהתחרה עם ססנה- 152). הכל בולשיט, חרתה, קשקוש. אני פשוט טייס גרוע.
אולי כבודו עשיר במילים (בדיבור או בכתיבה), אבל בטיסה אמיתית של "אייסים" אני טייס זבל. אולי אני איש נחמד אבל בלנחות "כמו גדול" אני לא משהו. בעצות - אלוף העולם, אבל במימוש...הסנדלר הולך יחף. ייתכן שאעשה הגדר הדרכה (או רשיון מדריך) כמו שמי שלא יודע לעשות סקס הופך להיות יועץ או סקסולוג...
אז אחריי שיישרנו קו, להלן תיאור שני אירועי הטיסה המופלאים שגרמו לי להגיע למסקנות עגומות ומצערות אלו.
פרק א': טיסת לילה למנגל בגן- עדן (שדה תימן למי ששכח).
מאוקטובר שנה שעברה לא טסתי לילה לאזור הדרומי של האימפריה שלנו (קרי, דרומית לרחובות...) ונתקפתי געגועים לאורות של רהט, לחווה של אריק ולמנגל של אחיינו הדרומיים (בניצוחם רב החן והטעם של טומי ידידי והמנכ"ל אלי פרץ הבלתי נלאה).
הזמנתי מטוס (ססנה 172 RG –CDN) ושכנעתי את הדרומיים לחדש מנהגם כקדם (הם והאקדמאים יצאו לפגרת קיץ), החלפתי גופייה והתארגנתי לטיסת סגירת החופש הגדול.
שמע זאת ידידי א' ונזכר שזו הזדמנות להמשיך את הדרכת ה-CVFR לילה שלו והציע לי לחלוק עמו לֶג. מאחר, וכאמור בספתח לעיל, עדיין אין באמתחתי הגדר הדרכה נקלעתי לבעיית החלטה קשה. לפני כשלוש שנים נדרתי נדר לא לטוס במושב אחורי (כנוסע) במטוסי התעופה הכללית. למה לי את החוויה המפוקפקת הזו בגילי?! אחרי למעלה מ-1000 גיחות מושב אחורי או מושב ימני או מושב שמאלי (רק במסוקים) שצברתי בשרותי הצבאי, וגם באלו עדיין ניתנה לי הזכות והיכולת להטיס ואיני יושב מנוטרל כמו גולם (ולא זה המקום לפרט אחרי איזה אירוע ספציפי נחתי ונדרתי נדר זה...). לֶג שלם משדה-דוב (ש"ד) לשדה-תימן (ש"ת) במושב הנוסע האחורי (ועוד עם קשר פנים שרק שומע ולא משדר...) קצת קשה לי (שמתם לב משָד לשָת וחזרה נשמע כמו תאור ארוטי). ראה אלף עמיתי חסר ה-CVFR לילה את התלבטותי כי קשה הינה והציע להזמין כמדריך מישהו משכמו ומעלה שכישוריו כבר הוכחו בשתי טיסות משותפות לנו ומעבר לכישוריו הטיסתיים המשובחים הוא גם המדריך הפעיל ממין נשי הכי יפה והכי מדליק והכי נחמד שאני מכיר (זה בגלל שרינה כבר לא מדריכה פעילה, קרי – זו למעשה מדריכת הטיס היחידה שאני מכיר..). שוכנעתי והפרתי את נדרי (על חשבון התרת הנדרים המתקרבת ביום כיפור). צרפנו גם את ידידנו היקר ע' כנוסע (להזכירכם את קול זעקת המושבים הריקים בטיסה) והדרמנו.
יפה הוא הנגב בלילות שלהי הקיץ. המרחבים הצהובים האינסופיים ששוועתם למים זועקת עד לגובה 2,500 רגל הופכים לכתמים שחורים והאורות מציירים צורות מדהימות. געגוע קל לאוק' בשנה שחלפה מתעורר. אז חרשתי כנוסע את הנתיב הזה בלילה כ-15 פעמים במטוס נוסעים (ישראיר או ארקיע) ועוד פעמיים בהרקולס. הניווט בלילה בהיר חסר ירח (נפטרנו מחודש מנחם-אב העגום וקיבלנו את חודש אלול שהוא חג האהבה, החגים והשמחות כמו שנאמר אלול – אני לדודי ודודי לי) קל יותר מאשר ביום. הכבישים הברורים, הצמתית המסומנים והישובים הבולטים עושים את הניווט לקלי קלות (הידעתם שקִברהּ של לילי בהר שנקרא על שמה מול חוות השיקמים מואר בלילה?!).
באשקלון הופתענו לטובה. במודיעין טיס אמרו שהגבלות ההינתקות בתוקף, כלומר יש לטוס ל"אגם זוהר", ול"נועם". "חגב" לעומתם שלח אותנו ישירות לברור חיל ולבית קמה. א', טייסנו מתלמד הלילה התעקש איתם והבקר קצר הסבלנות ענה: "מי לדעתך יודע יותר טוב?!".
בש"ת גן עדן כרגיל. שולחנות ערוכים, פגשנו חברים וחברות (קרי, עיינה הצלמת הדגולה שהפתיעה אותנו בנוכחותה). האוכל טעים וכייפי, החברה מקסימה, והרוק הניגר מקנאה על החברים שיוצאים לספארי מוטס בקניה התערבב עם זה שניגר לטעמם המשובח של הקבבים והנקניקיות החריפות.
באחת עשרה בלילה היה עלינו להיות "חנויים" בש"ד אמרו/הורו/ציוו/פקדו/ביקשו (מחק את המיותר) במגדל כשעזבנו. נפרדנו מן הדרומים מכניסי האורחים, ויתרנו בהמראה לאיזה מטוס עם גמדים קטנים בתוכו שעושה קולות של קונקורד מקולקל אבל בתדר הרבה יותר גבוה שמסגיר את מנוע הוונקל שלו וחזרנו כשהפעם אני במקומי הטבעי, כסא שמאל. אחרי ששתקתי מאונס צד שלם הפגנתי הפעם את שליטתי במרחבי הארץ הדרומיים (בעיקר המצאתי. בן כה וכה אין רואים כלום) ולימדתי את החברים את מקור הביטוי אנ"ש (במקור – אנשי שלומנו – ביטוי בקהילות ישראל לאנשים שבאו מאותו בית מדרש, מתפללים כמוהם, מאותו זרם בחסידות או מאותו אגף של הקוזה-נוסטרא, אבל בניווט מכיוון דרום, אנ"ש – אופקים, נתיבות, שדרות).
בעשרה לאחת עשרה היינו "חנויים". תם פרק א' האופטימי של דיווחי זה. מסקנות עד כאן: טיסה טובה ומטוס טוב, צוות נחמד וארוחה דשנה וטעימה מרחיבים דעתו של אדם.
פרק ב': מלכה פיק אדום (ברוסית – פיקו ואדמה – אופרה מפורסמת) – נחיתות בפיק
אחרי 4 שעות שינה החזרתי את ה-DN מש"ד ונחתי ראשון בהרצליה בזמן שעמיתיי למפגש בפיק כבר יצאו בדרכם צפונה והמרתי אותו ב-RW, ססנה 152 קטנה וחזקה. הפעם חילקתי את הלג הלוך עם ר'ר' ידידי המלומד.
הדרך צפונה לא משהו. בתנאיי המטאורולוגיה ששררו נדרשה מיומנות לטוס ללא GPS. הראות מזופתת (אבל רעות של מונאייר מקסימה). תמרנו מתחת לבסיס העננים כשאנו מתפשרים על המיקום והגובה...(רמז: אם אתם מגלים את עין-גב מתחתיכם סימן שמשכתם יותר מדי צפונה באלומות...). בחמישה לתשע היינו חנויים ובתשע התייצבנו לתדריך.
3 סבבים, 3-4 מטוסים בכל סבב, ארבע נחיתות לכל מטוס, שתיים לימודיות ושתיים תחרותיות. סגירת מנוע בגובה 1200 רגל מעפ"ש (קרי, בפיק, 2400 QNH) אֶבִּים (בניצב) לזברה ולשולחן השופטים המכובדים. בנחיתות הראשונות ירון מעיר לנוחתים בקשר, והוא, ורק הוא, מדבר בקשר. כל אחד ממריא בהתאם לשיפוטו. כיף. אפילו שותפי לטיסה שחזר זה עתה מאושקוש (לשם טס בצירוס כמובן) התפעל מהצפיפות ומן האוויראות (איסטרא בלגינא – קיש קיש קריא, שפירושו, מטבע אחת בחבית ריקה עושה המון רעש...).
מקצה ראשון באוויר וכמה מהנוחתים עוררו התרגשות בקהל, אבל "לך סביב!" החלטי ונמרץ החזיר את הדופק למצבו הטבעי. צפוף על המסלול כתוצאה ממטוס שהגיע לשדה בלתי תלוי בתחרות ונחת באמצע הסבב (הפלא ופלא, הרי זה דלתא נובמבר הזכור לטוב מהבוקר). ירון מגלה פן של הומור ציני סראקסטי בהערותיו.
מקצה שני. אנחנו מספר שלוש. המראנו כשאני בכסא שמאל, רק אחרי שכל המטוסים חנו במקומם, מנהל התחרות החליף ICOM וה-DN נפרד ממעותיו לטובת מר דנינו.
שמרתי על נתיב כמו המטוס שלפני גם ב"עם הרוח" וכך מצאתי עצמי מול הזברה בגובה של 2000 רגל בלבד (במקום 2400 כזכור). "קטן עלי" הפגנתי בטחון מופרך. הערכנו את עוצמת הרוח על בסיס שק הרוח ב-10 קשר רכיב אף. "אתה זוכר שמהירות הגלישה לטווח מיטבי משתנה לפי הרוח?", בחן אותי הדוק' שלימיני במטוס. "ודאי גם ודאי, לימדתי את זה בטכניון מספר שנים טובות", המשכתי בהתייהרותי (מילה חזקה?!) חסרת הבסיס. "המפתיע הוא שרוב הטייסים לא תופשים את זה אינטואיטיבית לעומת מטיסי המלטי"ם, אולי בגלל חוסר האמינות של המנועים שלהם, ששולטים לא רע בהשתנות מהירות הגלישה לטווח מיטבי כפונקציה של הרוח", המשכתי בהפגנת הידע כשמצאתי עצמי בתחילת הפיינל. המדפים למעלה וירון העיר: "רומיאו וייסקי, הפניה שלך קצת חדה בגובה בו אתה נמצא...". "רק טרמיקה טובה תציל אותנו", העריך מושב ימין, והופ, נגעתי בזברה הרבה הרבה לפני המלבן המסומן. רצתי ופתחתי מנוע (לא היה צורך בהרמת מדפים...). יישמתי לקח ופתחתי (קצת מדי) את ההקפה. הצלחתי להגיע ל-2,100 רגל בסוף עם הרוח. "רומיאו וויסקי, למה עוד לא סגרת מנוע?", שואל העו"ד מהקרקע. "סגרתי גם סגרתי אבל לוקח ל"אין-קול" זמן להגיע אליך", התחכמתי. סיימתי את הפניה בגובה והתיישרתי בתחילת הפיינל 400 רגל מעפ"ש. האינטואיציה נצחה את ההגיון והאטתי ל-60 קשר מתוך כוונה להקטין את שיעור השקיעה. שוב נגעתי לפני המלבן כשאף המטוס גבוה. "אף גבוה", מעיר ירון, שחושב שאנחנו לא מרגישים לבד.
"שתי הנחיתות הבאות הן תחרותיות" מודיע הכרוז. משכתי את ההקפה עד לוואדי, פניתי מתונות ל"עם הרוח" והפעם כבר סגרתי מנוע בגובה של 2,300 רגל. היה לי הרבה זמן והרבה גובה. הרוח התחזקה. הורדתי מדפים. ה-152 לא רוצה לרדת, טוב לה באוויר. "מאוחר מדי להחליק" ייבבתי וחלפתי מעל הזברה ומעל למלבן. "כדאי שתלך סביב" הוסיף ירון את הגרוש שלו כשכבר נגעתי (ב-1/3 המסלול כנדרש בתרגולי נ"א). "תיקון יתר" העיר יועצי המלומד. פתחתי יותר את ההקפה. "הזדמנות אחרונה", מצייץ הכרוז ומוסיף: " תראה להם איך תותחנים יודעים לפגוע". לתירוצי שאני מחפש את חלקי עצמותיי המפוזרות מזה 32 שנה ברמת הגולן השיב שהוא מציע לי לכתוב את זה במקום לדבר (הצעתו התקבלה כפי שאתם קוראים). כשהתיישרתי לעם הרוח גיליתי שאיבדתי קשר עין עם אחד ושניים שלפניי. ייבבתי בקשר וקולו המבודח של הבוס בישר לי שהם כבר נחותים. "על הזין של מזרחי", תפשתי בטחון והצטערתי שמן ההתחלה לא פתחתי את ההקפה כנדרש לסוג המטוס בו טסתי. חלפתי את הזברה עם עשרים מעלות מדפים וחשתי שאני נוגע מוקדם מדי. הורדתי עוד עשר מעלות. טעות. טעות. טעות. מגובה מטר מעל המסלול התרוממנו לחמישה מטר לפחות. התעקשתי בכל זאת לגעת חמישים מטר אחר המלבן. פתחתי מנוע וברחנו ישירות הביתה.
טעיתי קלות בדרך אחרי שקיבלנו ישירות מאלומות לנטופה (עברתי מצפון לתבור ובמקום להמשיך ישר ולגרד את נצרת המשכתי מערבה...) ותיקנתי. משם כבר ישירות לחסידים ולפרדיס כשבקטע האחרון ניהלנו קרב מאסף נגד העננים והנמכנו מוקדם לנתיב (באישור פלוטו כמובן).
נחתי לתפארת ולדוגמא בהרצליה. יותר אני לא זוכר. נכנסתי לאוטו והתעוררתי איפשהו בין אריאל לתפוח ותאמינו לי שלא איבדתי שם כלום...
סכום: אני קָלוק! אני טייס דמיקולו! גרוטאה! נפל, זבל, חרה של טייס. הגיע הזמן להודות בעובדה העגומה. אני מקווה שבכתיבה אני מצליח יותר.
אבל, ושוב אבל, אם מישהו חושב שאוותר על התענוג של התחרויות האלו ושאכפת לי מה התוצאה שיישכח מזה ולאלתר, כי הטייס הגרוטאה כל כך נהנה מזה ששווה לה ההשפלה והביזיון וההלקאה העצמית.
רק טיסות בטוחות ומהנות ידידיי.
יִזְהָר נוֹי
- 6 –
/Volumes/Projects/Repos/AOPAIsraelSite/historical-archive/legacy-files/_Uploads/1458YN09.doc