פורסם עם: מעשה בטיסת ניווט - ספור בלהות מהחיים
22/01/2007 כ"ט טבת תשס"ז
"מגופו של עולם אל אורו ערגתי" (ח.נ. ביאליק)
במלאות שנה להצטרפותי כשותף במטוס "תעופה כללית" חגגתי את האירוע בסוף השבוע האחרון. בלי לשתף את קוראיי כמובן, שוחרי התעופה, השמחה לא תהיה מלאה.
הקדמונת לפסטיבל השנה: "מי שחלם והתגשם לו החלום" (דידי מנוסי/יוחנן זראי)
בשלוש השנים הראשונות אחרי הוצאת רישיון הטיס חלמתי על פייפר קאב, אפילו לא על סופר קאב. חשבתי גם להוסיף סטרטר למטוס במקום להניע בקרנק ("...קונטקט, קליר, והופ, כתף בחוץ...). בשנתיים שלאחר מכן חלמתי על מטוס ימי. מטוס בעל מצופים או ימי לגמרי. פנטזתי על טיסות בסקוטלנד, באגמים של צפון איטליה (לאגואים..) ופה ושם הופיע בחלומותיי גם מטוס דקוטה עתיק יומין. במשך כ-5 שנים, עד לשנת טיסתי העשירית חלמתי על מטוס אירובטי, איזה פיטס או אולי סטירמן בא בימים. דו-כנפי מרשים שהרעש יעורר את כל הנמים וצעיף "אלוף הטיס" ("אייס") מתנופף מבעד לחופה הפתוחה (רק בסטירמן, לא בפיטס).
העשור השני לטיסותיי נפתח בחלום הבניה העצמית. חלמתי על רוטנים למיניהם, "קוויקי", "וארי-איזי", ונגזרותיהם (במציאות, לא בחלום, נפגשתי אישית עם ברט רוטן בעיר מואבי בקליפורניה). היה לי גם חלום על מטוס T-38 על קולי שיהיה בבעלותי (רק שהות ממושכת בארה"ב יכולה ליצור אצלך שריטות ברמה הזו).
ואז, במשך כשלוש שנים כיכב הביצ' קרפט בוננזה בחלומותיי, רק הוא, חשבתי, יוכל להביא אותי במהירות לכל בירות אירופה. הבוננזה פינה מקומו לססנה 172 RG.
במלאות 20 שנה לרישיוני כבר הייתי מוכן להסתפק בססנה 172 סתם, אפילו עם כן נסע ומצערות תקועים במצב אחד כל הזמן.
העשור השלישי של מעופי אופיין בפנטוזים חוזרים על פיטס ספישל (סיבוב שני בפנטזיות), זלין אירובטי, ולפעמים, רחוק כמו שחלום יודע להיות, חלמתי על אקסטרא 300.
בשנת השלושים חדרו האולטרא לייטים לחלומותיי. סטורץ' חטוב ודק גזרה המוביל אותי לנחיתה ברמת בולבסים במכתש...
ולבסוף, הנה, אני שותף במוני.
פרק א' – (18.1.07) – מדריך טיולים מטיס
רקע: כשבועיים לפני האירוע פנה אלי חבר יקר, נשמה יתרה ונפש חסודה והתעניין אם איאות להטיס לסיור ברחבי הארץ את קרובי משפחתו המגיעים לביקור מארה"ב, אב ושני בניו. גם הציע מסלול: מת"א לצפון הארץ עד קריית שמונה, למצדה, ולמכתש רמון (שיראו שגם לנו יש גרנד קניון...). בשביל מה יש חברים אם לא לעשות להם "טובות" שכאלו. הסכמתי גם לגלגל לשוני בשפה האנגלית ולהסביר פה ושם על המסלול. תיאמתי בידוק בטחוני, אספתי אוזניות (בינתיים יש לי רק שני זוגות משלי...) ותכננתי מסלול.
הטיסה: גם הבידוק הביטחוני עבר בסדר. לא נעים אבל גם לא נורא. למען האמת נוסעיי האמריקאים, שלאחד מהם זו הפעם הראשונה בארצנו, מאוד התרשמו מההתעניינות האישית שגילו בהם המתחקרים... העברתי את מטוסי מבעוד מועד לש"ד, והודרופ לדרך. נוסעיי התרשמו מאוד מהאמפי בקיסריה, מיופייה של חיפה ונצנוצי הגנים בהאיים. המשכנו לכרי דשא, לא לפני שסקרתי בפניהם את קרני חיטין, המוביל הארצי והארבל. הצפנו עד חולתא ומשם דרומה דרך כוכב הירדן, בית-שאן והבקעה למצדה, שם נחתנו במינוס 1200 רגל. הקפה השחור החם של מצליח מפעיל המנחת שתואם מראש כבר חיכה לנו. ניקוזים, קצת שמש, הבטחה ש"שנית על מצדה לא ניפול" ולעין יהב. לראשונה בכל המסלול הפריע אובך קל לראות המדהימה שליוותה אותנו מהבוקר. מצופר מערבה להר ארדון ולמכתש רמון ("רמון גרנד קניון"). חזרה בנתיב ללא אירועים כשאני מתאפק כל הדרך שלא להמטירם בסיפוריי האישיים (מפה חולצתי פעם ראשונה, מפה פעם שנייה, פה קורס כזה ושם קורס אחר, כאן ביליתי שנתיים ושם פגשתי לראשונה את רעייתי הראשונה והנצחית, וכו'). נוסעיי ירדו בש"ד ונחתי בהרצלייה. תדלקתי מהר (181 ליטר למהדרין) לקראת האירוע הבא. 3:20 זמן אוויר (מהירות קרקעית ממוצעת של 140 קשר).
עוד אני אץ לעבודתי כבר הגיע הטלפון מרעי היקר ורעייתו. יצאתי צדיק. הם ממש מעריכים את מה שעשיתי למענם.....
פרק ב' – (19.1.07) - טיסה בנתיב הגבוה לקרית-שמונה במסגרת שיעור להגדר מכשירים
רקע חלק א: על מסע הייסורים שלי והתלבטויותיי הרבות "מכשירים – כן או לא?!", כבר זיבלתי רבות, וגם על השיקולים בבחירת מדריך להדרכה אישית כתבתי ועוד אכתוב בהמשך. גם על סדנת המכשירים של "עם הרוח" שפתחה את מסכת עינוגיי/ייסוריי במסלול המכשירים כבר כתבתי. אבל למי שלא שרד את כתבותיי אלו (בעיקר את האגדה הארוטית על האיכר) אחזור על הבדיחה השדופה בקשר ללימודי המכשירים: "שאלה: למה יותר טוב לעשות סקס מאשר לאונן? תשובה: כי פוגשים אנשים". ומאחר ולימודי המכשירים משולים לאופציה ב' מוסיפים המתחכמים: "למה יותר טוב לאונן מאשר לעשות סקס? תשובה: כי לא צריך לצאת מהבית, לא צריך להתגלח, אפשר עם נעלי בית ואפשר אפילו לאכול שום לפני כן..."
רקע חלק ב': מאז שבני בכורי החל לימודיו במכללת תל-חי ומתגורר בבית-הילל הפכתי לאבא הטוב בעולם. פה הקפצה לסוף שבוע או חזרה, ושם סתם קפיצה עם רעייתי להביא לאינגל'ה צ'ולנט לשבת. בסוף שבוע חגיגי זה הצטרף אליו לצפון גם יורש העצר מספר שניים. שני בנים זו כבר סיבה מצוינת להיות אבא מקרבן ולהחזירם למרכז. אם כבר נאלצתי לסבול למה לא לנצל זאת לשיעור מכשירים?! אין ספקות שהאלטרואיזם שלי נתן אותותיו גם על מדריכתי האישית המקסימה ללימודי המכשירים שנאותה לשלב בין לבין.
הטיסה: יום ו' היה אפילו נאה מיום ה', כך שאחרי עזיבה מסודרת של הרצלייה לנתיב הגבוה לצפון [למהדרין: תל-ארשף '1200, כיוון °270, רדיאל °333 מב"ג, פניה ל-°227, רדיאל °325, פניה ימנית לאינטרו, (°322 ב- DME 12) וצפונה ליוסף וכו']. כשהגענו ל-VOR נתניה (שפעם קראו לו "עולש") חזינו בחרמון סבא שסימן את המסלול ושימש עזר בדיקה לטיסה על הרדיאל הנכון. נדמה לי (מעצלנות לא בדקתי בלוג בוק) שחלפו כ-20 שנה מאז טסתי בנתיב הגבוה בטיסה אזרחית לצפון (ואחרי זה באה התקנה/חוק המטומטם שאוסר על טיסות VFR בנתיבים הגבוהים...). ב"דשא" (נקודה השונה מנקודת "כרי-דשא" אותה חלפתי יום לפני כן, כזכור) סגרתי מרשה IFR ועברתי לראייה והנמכה מתונה (160 קשר קרקעית) לחולתא, להבות הבשן ונחיתה אצל יהושע בקרית-שמונה. לאור טיסותיי הרבות לשם לאחרונה זו הזדמנות מצוינת לציין את הנעימות ורוחב הלב בה אני נתקל בכל ביקור שלי שם. מעבר לקפה הרי שהוא מקפיץ אותי או את בני למכללה או לבית הילל, ממתין לנו בסבלנות, והפעם הפליא לעשות וחיכה עם שני יוצאי חלציי בתחילת 21 כך שנחתי (כמו גדול) על 03, רצתי עד סוף המסלול, אספתי את השייגצים, אחורה פנה, והמראה על 21. חסכון של מספר דקות יקרות... בראש-פינה חזרתי ל-IFR ועד "עולש" כמתוכנן. הפעם הרשתי לעצמי קצת יותר הצצות החוצה בעיקר בכדי להפנות את תשומת לב ה"קדיש" שלי ואחיו ליפי ארצנו. לא אתן לאימוני המכשירים להסב את תשומת ליבי מהנופים המרהיבים הנגלים בגבהים אלו. ב"עולש" הנמכתי ב- 500 רגל לדקה מגובה 5 ל-2.5 תוך ביצוע מעגל המתנה/ריתוק סטנדרטי (למהדרין: פניה בשיעור 1, דקה ישרה, פניה נוספת בשיעור אחד ויירוט הרדיאל במשך כדקה עד לחליפת ה-VOR). ומכאן בראייה כמובן לנחיתה בהרצלייה. 1:30 שעות הצטרפו למניין המכשירים ונעלו חמש שעות טיסה לציון האירוע של שנה שותפות. מעבר להתחכמות מיותרת עם בני המרכזי שרגיש למשיכות פרועות שדחיפה בסופם ומאפשרת לסגור פער של 300 רגל בעשר שניות, הרי שששים ושבעה אחוז (בקירוב) מבניי נהנו מן הטיסה ומן החיסכון של למעלה מארבע שעות של התגלגלויות באוטובוסים, אני החכמתי והוספתי עוד נדבך חשוב ונעים במסלול ההגדר החדש, ומדריכתי הַצָדיקה הגמורה הִצְדיקה פעם נוספת את בחירתי רבת ההתלבטות.
סכום: הבעלות/שותפות על מטוס ראויה למאמר עצמאי שעוד יבוא. אם אני חוגג סימן שהמצב טוב ולמי שזוכר עוד את תיאוריי טיסתי לאיי יוון בחברת שלושה חברים נקל להבין שאיני סובל כלל וכלל. לגבי לימודי המכשירים, מוקדם לשתף אתכם בהרהורי ובהגיגיי הרבים. עדיין לא שוכנעתי שלא יותר חשוב וטוב לטייס שרוצה לשפר את רמתו לקחת מדריך ל-40 שעות ולהשקיע גם בתרגול מכשירים בסיסי (בעיקר אותו שלב מבעית של יציאה ממצבים לא נעימים), אבל גם במספר דאיות (תרגול נ"א מעולה ופיתוח האוויראות...), גם במספר שעות באולטרלייט (אוויראות, ניווט, והבנת מגבלות הגובה הנמוך), גם בארובטיקה (יום אחד תמצא עצמך הפוך אחרי מערבולות קצות כנף של איזה ג'מבו ותדע להיחלץ ושיפור הבנת הטיסה והבנת מצבים קיצוניים מעבר לכיף האדיר) ועוד ועוד, אבל כאמור, אני רק בתחילת דרכי וגם דעתי זו עשויה להשתנות.
רק טיסות בטוחות. יִזְהָר נוֹי
3