פורסם עם: מעשה בטיסת ניווט - ספור בלהות מהחיים
06/09/2006
"אמריקה ורסאנו, אמריקה",
תקציר:
להלן דיווח על סוף שבוע תעופתי עמוס למכביר (1.9.06) שהחל בטיסה מהרצליה לש"ד (שדה-דוב), למגידו, חזרה לש"ד ולשדה תימן להרצאה על אליפות דאייה בשבדיה וחזרה לש"ד, נמשך בטיסה מש"ד למגידו לתחרות נחיתות דיוק וחזרה להרצליה לחניית שבת, ונסתיים בהרצאה בהרצליה על אליפות העולם בניווט בטרואה, שמפיין, צרפת. "אמריקה ורסאנו, אמריקה", אומרים הגששים.
הקדמה לתחרות נחיתות הדיוק:
באפריל 2004 השתתפתי בתחרות נחיתות דיוק בשדה תימן (שקראתי לו אז, למרות הפשלה, "גן עדן") שתוארה במאמר בכייני ומשתפך ונחתמה כדלהלן: "הפשלונר, הביזיונר, הגרוטאה, העגלה, החטיאר, עבדכם הנאמן".
גם את תחרות הנחיתות הבינ"ל שהתקיימה באפסוס אשר בצדה המערבי של תורכיה סיכמתי בדוח ובו תירוצים המתיימרים לשעשע על יכולותיי המוגבלות (השדה עקום, החתיכות מסלוניקי עשו עמידות ידיים והחולצות שלהן התקפלו כלפי מטה, העץ בפיינל החליט לצמוח בין ההקפות וכו').
ולמרות זאת לא רפתה ידי. כמו שלימדוני בתותחנים, "עם מספיק זמן והתמדה גם אתה תוכל להיות גנרל גדול..." ("עם סבלנות ורוק, גם זבוב ישבוק").
ישבתי באליפות העולם בין הענקים וחזיתי בנחיתות הדיוק בגמר מסלול הניווט והנה חוזות עיניי בטרינידד צרפתי (כנף תחתית ומהירות גישה כמו המוני). נחיתות חלקות, עדינות ומדויקות ונתקנאתי. התוצאה בהמשך.
אימון במגידו והרצאת דאייה בש"ת
שמעתי את רפי לוסקי בעבר וגם קראתי את סיפוריו בעיתונות התעופתית. אין לי ספקות שהוא שייך לזן המספרים התעופתיים הטבעיים (מה שקטונתי להגיד על כשרונותיו כדואה בשל חוסר נתונים כמובן) וניסיוני האחרון באליפות העולם הגביר בי את הסקרנות לשמוע איך זה אצל אחרים. תוסיפו לכך את ההזדמנות לטוס לילה לתימן, ארוחה טובה על האש, חברה נעימה ומטוס שרק בוכה כל הזמן "בוא לטוס חביבי". כמובן, לא ניתן בלי "בהזדמנות זו שפושקין מת...", והחלטתי שאם כבר אני מכתת גלגלי להרצליה ומוריד את הכיסוי מהמטוס למה שלא אנצל זאת גם לאימון, רענון קטן בשדה היעד של נחיתות הדיוק (מגידו). הזהירו אותי חבריי המלומדים, "השתגעת עם מוני לתחרות נחיתות דיוק?!", כי כאמור לעיל גם מהירות גישה גבוהה, גם כנף תחתית, וגם מטוס בועט בהליכות סביב. לכן גמלה ההחלטה בלבי שלו אפגע 3 פעמים במלבן הנחיתות (ולא חשוב באיזה צד וכמה רחוק מה"טנגו" הנכסף) אשתתף בתחרות.
כרגיל בטיסות לילה מתעוררת הלוגיסטיקה של רכב בהרצליה ורכב בש"ד, ואספתי את הנוסע הנוסף שלי (לנחיתות ולהרצאה) בש"ד. הזמן רץ, והגענו בדקות האור האחרונות למגידו. נחיתה ועוד נחיתה ועוד נחיתה והרי זה פלא, שלושתן עמוק בתוך המלבן. כנראה שהנחיתות באיי יוון עשו את שלהן, או אולי זה יום המזל שלי, ומחר אחטוף על כך באבי אבי.
לש"ד חזרה בזריזות לאסוף את שתי הפרטנריות שלנו לדרום. רינה המדריכה הנערצת וידידתי הגר הזכורה לטוב לקוראיי מהבוטניקה ומהניווטים. ב"עם הרוח" לתימן לא רואים מסלול ולא רואים טומי. מזל שהמסלול מקביל לכביש ופה ושם חולפות מכוניות.
שכחתי להתפייט על הדרך בחושך. לילה קסום. בהיר וצח וירח ציורי של ז' באלול מצויר ברקיע. רק לפני שבוע חגגנו את התקרבותו של כדור הארץ לכוכב מאדים למרחק שלא נראה כמוהו ב-5000 השנים האחרונות (כנראה שזה המרחק הקצר ביותר בין שתי הפלנטות בתולדות האנושות והפעם הבאה שזה יקרה תהיה בשנת 2287) והנה כבר מאדים איבד מבהירותו החד פעמית. אופקים מנצנצת והקשת של רוחמה אינה מותירה ספקות לגבי הזיהוי. אפילו לא הפעלתי את ה-GPS (דבר שהתגלה כלא יותר מדי חכם בשובנו).
בדרכנו חזרה, כשהרהורים בעקבות הרצאתו המרתקת והמאלפת של רפי, כשבמוקדה ההסבר איך אחרי קבלת כתב החידה הוא חזר לחדר להירגע ולהתקלח נפגשו בזיכרונות הפאניקה בתחרויות הניווט מקבלת החידה ועד להמראה כשכל שבריר שנייה משחק. עוד אני חושב שאולי כשאצא לגמלאות ואהיה מסוגל להסתובב ללא שעון וללא הגדרת שעת הנחיתה, אחזור לדאייה (מודה ומתוודה שאני שפוט שעון ובלעדיו ובלי לדעת את השעה הצפויה להגעה, אני מרגיש נכה) מתיישב עננון קטן ומאומן על הנתיב בין רהט לבית-קמה. לשברירי שניות נעלמו במכה כל האורות וניסיונותיי לשמור על כנפיים מאוזנות גררו אותי מערבה מהנתיב. כשיצאנו מצדו הצפוני של העננון זיהיתי קרוב משמאלי את הקשת של רוחמה. חתכתי באישור "חגב". לא סתם הדאונים טסים עם GPS כל הזמן....
הרצאה על אליפות העולם בניווט.
מאחר ואין הנחתום מעיד... אתייחס רק לחלק הרציני והכבד של הערב שהועבר בהצלחה ע"י תמיר. שמחה הייתה נגרמת לי לו יכולתי לחזות כיצד עומדות מסקנותיו ולקחיו במבחן המציאות, אבל ללא ספק הייתה הרצאה מושקעת היטב, עם המון מחשבה וידע וניסיון (ייחודיים) שנצבר ע"י אנשי הנבחרת. גם הקהל שאינו ממתחרי הניווטים מצא עניין רב ונהנה.
היהלום שבכתר – תחרות נחיתות הדיוק
נרשמו כ-24 מתחרים, 6 מקצים, התחרו פחות, בטבלה הסופית רק 16, ולמרות זאת.
הגעתי מלווה בקהל אוהדים צעירים והאימא שלהם והדגמתי להם בנחיתה איך מתנהלת התחרות. למה לא מחשבים בניקוד הכללי גם את נחיתת ההגעה?! שוב הופתעתי מהפעילות השוקקת במגידו. 4 מטוסים מתחרים בהקפה (מטוס בכל צלע של ההקפה), חניך מתרגל נחיתות עם מדריך, חניך נבחן עם בוחן, ועוד שני מטוסי ריסוס ממריאים ונוחתים ומתדלקים וחוזר חלילה. ועל כל אלה הדאונים מתארגנים. החלטתי, בניגוד לפעמים קודמות, שלא לתת להמולה שמסביב להשפיע על הנחיתות. המטוס שלי חזק ומקסימום, בשניות האחרונות, אלך סביב (כמובן שלא היה צורך, אבל זה טוב להרגשה...). הפתיחה רמזה על טובות.
הייתי הראשון במקצה השלישי. מטוס יחיד עם כנף תחתית (למעט אולי הדאונים הממונעים) ובטח המטוס הכי מהיר בתחרות. מרוב התרגשות שכחתי את מסטר משאבת הדלק פתוח (אל דאגה, הוא נסגר עם המסטר), אבל כשהגעתי למטוס להניעו שוב למקצה שלי, מפתיחת המסטר ועד איתור התקלה (מה הזמזום המחורבן הזה לעזאזל?!) הצלחתי להציף את המנוע. למי שלא אמון על מטוסים אלו הרי ההתנעה מתבצעת עם תערובת במצב כיבוי (כלומר, משוכה אחורה). לחיצה ועוד לחיצה, והמטוס לא מתניע. איזו אכזבה לצעירים, איזו אכזבה לעבדכם הנאמן. רצתי לשופטים וביקשתי שיתנו לי להשתלב בהמשך, פתחתי בד"ח ועברתי לנוהל התנעה במנוע מוצף. כמובן שאין להפעיל את משאבת הדלק, ויש להמשיך להניע עם תערובת ענייה, אבל יש גם לדחוף את המצערת קדימה ותוך כדי כך ל"ברז" את התערובת קדימה (לעשירה). כשאני על סף דמעות, מנשק את החמשות התלויות על צווארי, מסובב את צמיד המזל הצבעוני הענוד על פרק ידי הימנית, ומתחרה עם איוב בנאום הברכות, המטוס הניע. בדהרה, תוך התנצלות בפני הדואים, נדחקתי למסלול והמראתי מהצומת.
פיינל, מטוס מקוזז, מרים ידיים, תיקון קל במצערת ופגיעה ב"בראבו" (40 נקודות רעות), נחיתה שנייה, מכוון עשרים מטר לפני המלבן, מרים אף, מנוע בסרק, ושוב "בראבו", לפחות אני עקבי. הזדמנות אחרונה, מכוון 40 מטרים לפני המלבן, עוזב ידיים, מגרד בזקן, ומציף. רק במטוס, בדרך חזרה ספרו לי הזאטוטים במטוס שהם שמעו את החברה מוחאים כפיים ואומרים את מילת הפלא "טנגו". מאחר שחששתי שהמטוס שוב לא יניע ולא אעמוד בהתחייבויותיי לאבא של הזאטוטים, לא כיביתי את המנוע, ובזהירות, כשעוד שני טייסים מסייעים לי להכניס את הנוסעים למטוס, המראתי בלי להמתין לתוצאות.
סכום:
זוכרים את ה- הפשלונר, הביזיונר, הגרוטאה, העגלה, החטיאר מהתחרויות הקודמות. הוא נשאר כזה, אבל אלת המזל והמטוס החביב והקהל האוהד גמלו לו על נחמדותו המתמשכת והעניקו לו מדליה.
ועל כך נאמר, "ויקומו המלפפונים וירביצו לגנן....".
ליקוקים, התחנפויות, כיבודים ותודות:
כמובן תודה לנוסעי\נוסעותי "ביום בליל בערפל". תודה מיוחדת להגר שנמנעה הפעם מלבחון אותי בזיהוי צמחים, עצים וצפרים [למרות שהתכוננתי היטב על צפצפת הפרת במישור החוף ועל האקליפטוס הבודד בהר לילי (למי ששכח, כפר אל הוג')]. תודה למדריכת הטיס הדגולה, המוערכת והפעלתנית ש"שידכה" לי את המדריכה שלה וזיכתני בכבוד שרינה טסה איתי להרצאה בדאייה. תודה לעודי"ת (קמבצי"ת מנ"ט לפני חצי יובל שנים בערך) ולילדיה המעודדים (ששרו לי דרך הטלפון לאחר היוודע התוצאות: "הוא גדול, הוא גדול" ומה עוד צריך האגו המושפל...). ותודה ענקית (יעני, בולשוי ספסיבה) לעמיתיי טייסיי נבחרת ישראל לאליפות העולם, ירון ואיציק וגם ליוסי הומל שאינו חבר הנבחרת שלא התעקשו יותר מדי בנחיתותיהן ונחתו 2 אלפות וצ'ארלי או 2 ביתות ואלפא (100 נקודות לכל אחד לעומת ה-80 שלי). כולי הערכה להקרבתם. וכמובן, תודות חמות למארגני התחרות והשופטים (אלו שסרבו לקבל שוחד ואלו שהסכימו) ולמארגנים והמציגים בשתי ההרצאות המחכימות והמעניינות, ובכלל ובפרט.
מי אומר שאין תעופה בביצתנו הקטנטונת?!
רק טיסות כייפיות ובטוחות.
יזהר נוי
3