18/05/2003
סטירת לחי מוטסת
בטרמפיאדה של תחנת הרכבת ת"א צפון, מיד אחרי רחוב ארלוזרוב, עצרתי לה טרמפ. נראתה חמוד. תג יחידה מוכר מעברי בתותחנים. "לאן?", זרקתי דרך החלון. "לחיפה", השיבה ואני בשיא הרצינות המשכתי: "ברכב עד להרצלייה ומשם במטוס לחיפה. רוצה?". עלתה.
"הרצלייה מספיק טוב בשבילי", בחנה בריכוז את המניאק התורן, או אולי הפנטזיונר הפתולוגי שאסף אותה לרכבו. "באמת שאני טס לחיפה", אמרתי כשאנחנו מתמרנים בין רחוב פינקס לרחוב יהודה המכבי. "מה? אתה טייס?!", חקרה, נועצת בי זוג עיניים ירוקות גדולות המעטרות פנים שזופות וצרובות שמש שניתן היה לזהות שגוונן הבסיסי בהיר. "לא, אני יזהר, ואת?!". "סמדר", חייכו אלי שתי גומות חן במהלך חציית גשר הירקון וחליפת שדרות רוקח, והוסיפה: "אני כבר שש שעות בטרמפים מעובדת, אז אל תתחכם איתי על טיסות בבקשה". בימים ההם, לפני שרמת מטרד הפכה להיות בסיס חה"א רמון, והצבא הירוק עוד היה יורה ארטילריה על מסלולי ההמראה העתידיים, מותר היה לחיילות לצאת בטרמפים לשמחת ליבם של הנהגים הצעירים.
הגענו לשדה התעופה של הרצלייה ונכנסנו לחברת התעופה (איני מציין את שמה משום שאיני זוכר אם "אוויה" או "מעוף"). "עוד פעם חיילת", חייכה-נאנחה הפקידה ולסמלת סמדר נפתרה הדילמה. "נותן הטרמפ אינו בעל חוש הומור, הוא פשוט מניאק האוסף חיילות לטיסה". "לא!", ניסיתי לצאת מזה, "זו סתם טרמפיסטית. החיילת משבוע שעבר הייתה הפקמצי"ת (פקידת מבצעים) של מנ"ט שהייתי חייב לה טובה", נחלצתי בגובה נמוך. בתקופת שהותי בטכניון בחיפה ללימודי תואר שני גמלתי בטיסת צ'ופר לפקמצי"ת הנהדרת על כל הטלפונים שצלצלה אלי לחיפה להודיעני על מושב אחורי פנוי למהנדס בגיחות הניסוי ובגיחות המבחן ביחידה.
הסמלת נרגעה, אולי, ובדרך למטוס, כשאני מנסה לעזור לה בנשיאת הצ'ימידאן הכבד (לפני תקופת תרמילי הגב הענקיים), ספרה שמימיה לא טסה, אפילו לא במטוס נוסעים גדול. "הגיע הזמן", צעקתי ממרומי הכנף, בוחן את כמות הדלק, מרסן ניצוץ הומור כחול שהיה בתנועה לשפתותיי.
שעת אחר צהריים נעימה, ראות לא מוגבלת, רוחות מערביות קלות, הפקח לא מעיר הערות מעליבות, והעולם יפיפה. המראנו בקלילות לכיוון מערב כשהשמש בזווית עין שמאל, שק הרוח נופף לשלום, חלפנו "בצרה", ואנו בטיסה צפונה. בצומת השרון הצעתי לבתולה הצעירה, כמנהגי, להרגיש את המטוס יחד איתי. בל יקל הדבר בעיניכם משום שטסנו ללא אוזניות, כנהוג בזמנים העתיקים ההם, קרבתי פני לאוזנה הדקיקה והמעוצבת לתלפיות, הסטתי שערותיה לאחור ושאגתי הצעה מגונה זו באוזנה. "מה זאת אומרת?!", נרתעה הליידי, רגליה מתהדקות זו לזו, גבה נמתח לאחור, ידיה על ירכיה מבליטות את אצבעותיה הדקיקות והארוכות החתומות בציפורניים גזוזות היטב ללא שמץ של צבעי הסוואה.
עברנו גם את זה ונראה היה לי, או שמא דמיינתי, שגם היא נהנתה. אחרי חדרה ויתרה על תענוגות ההטסה והצמידה פניה לחלון. התבור הציץ באופק מימין, ירוק של תחילת קיץ נשפך מהכרמל מימיננו, ובריכות הדגים נצצו תחתנו משמש דרום-מערבית גבוהה. בצעתי כמה S-ים לשיפור יכולת הצפייה מתחתנו. "נהדר", אמרה הסמלת. לראשונה ביוזמתה הוציאה מילה מפיה. "צבוט אותי שאדע שאיני חולמת", צעקה בחדווה.
לא. קוראים נכבדים. בל יטעה אתכם שם הספור. לא צבטתי אותה, וכי לא רב היה לי מאותה צביטה נוראית שנאלצתי לנקוט בכדי לנחות בדגט בארה"ב.
"איפה לצבוט?", צעקתי באוזנה מקרב ראשי אליה. לא יודע מה היא שמעה. בלי אוזניות, 2,300 סל"ד, רוח קלה מנשבת מבעד לפתחי האוורור, ילדה-חיילת אחרי שש שעות טרמפים מרמת הנגב, ואיזה מניאק (צעיר באותם הימים) לוקח אותה לטוס, הופתעתי מתגובתה. סטירת לחי מצלצלת הוטחה לעבר לחיי השמאלית מעוטרת הזקן. חשתי את הכתם האדום הצורב מתפשט לכל גופי.
שתקנו ביתרת הדרך. בבת גלים עוד "S” קטנטן שתהנה מהעיר וגישה ישרה לנחיתה. "שלום, תודה" ונפרדנו.
מנגנון ההדחקה בזיכרוננו פועל לא רע. הפסימיסטים זוכרים בעיקר את הרגעים הרעים ואילו האופטימיסטים דוחקים אותם בזיכרונם עד שהם נעלמים. עבדכם הנאמן, כפי שוודאי שיערתם, משתייך לקבוצה השנייה. כמאמרו של העטלף של שטראוס "מאושרים אלה ששוכחים את שאינו ניתן לשינויי"....
...נכנסתי לכיתה בטכניון, הנחתי חפצי על שולחן המרצה וסקרתי את הכיתה שלפני. שימשתי כמורה נילווה בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה. לימדתי סמסטר חורף כל שנה. מקצוע בחירה לתלמידי שנה ד'. בכל שנותיי כמורה בפקולטה (9) זכיתי ליהנות מנוכחותן של שתי סטודנטיות בלבד (לעומת כמאה ועשרים סטודנטים גבריים). אחת מהשתיים פרשה כבר במהלך הרצאת הפתיחה שלי כשציינתי בפני הנוער את תופעות הלוואי של תקופת עבודתי ברפת. הסברתי שאני היסטרי לראות פנים מטומטמות בוהות בי חסרות הבעה, ולפיכך אני נוהג לפתוח כל הרצאה בבוחן בן חמש דקות ובו שאלה פשוטה על חומר מהרצאתי הקודמת. הגברת הצעירה אספה חפציה ונטשה. אבל הפעם, בשולחן הימני בשורה הראשונה, ישבה צעירונת מרשימה. עור, בהיר בבסיסו, שזוף היטב. "אני מכיר אותה מהיכנשהו", צפצפה ההתראה במוחי. "מי מהסטודנטים לומד במקביל מכניקת הטייס 2", שאלתי כדי לדעת איפה אני עומד ברמת הכיתה. אצבעות דקיקות וחטובות שהזדקרו מכיוון השולחן הקיצוני בשורה הראשונה גרמו לי לרפיון רגליים ולחולשה. רכנתי על השולחן שלפני. חשתי את לחיי השמאלית מאדימה מאחורי מכסה הזקן.
אלתרתי שאלה נוספת לטפל במצב החירום ולאמת את תחושתי האיומה. "מהירות, שדה, חגור, דלק", לא פסק הזמזום במוחי. "מי מהסטודנטים אחרי שרות צבאי?!", שאלתי, ולפנים התמהות של הכיתה שלפני, הוספתי: "פשוט בכדי שאוכל לטפל באישורי כניסה לביקור במרכז ניסויי טיסה בח"א...".
פחות ממחצית הידיים בכיתה הורמו. הפניתי מבט קל לפינה הימנית. היד השזופה בעלת האצבעות הארוכות לא הורמה. "ומה איתך?!", פניתי אליה שמא שכחה את שירותה הצבאי המייגע באותו בסיס נידח דרומית לשדה בוקר. "אני עתודאית", ענתה באקצנט רוסי קל, שתי גומות חן מדהימות מעטרות את לחייה. נאנחתי וקרסתי בכסא המרצה.