לזכרו של ארלה ,
הייתה בו אהבה לטייס, כזו שבגללה, בהיותו אב צעיר ליווה והשתתף בכל מאודו בפעילות הטיסנים של בנו בכורו.
יותר מאוחר,כשהתאפשר לו, פינה לו את הזמן ואת הכסף ללמוד טייס ובאותו רגע, כשהיה לו רשיון טיסה, לא הפסיק לבדוק את נושא השותפות בבעלות על מטוס.
הוא ידע שרק כך יוכל לממש את אהבתו זו וגם זה הגיע. כאן גם אני נכנסתי לטייס כצורך למימוש חלום ישן שלי. מובן היה לי שללא אהבתו לטייס ועקשנותו לממש את אהבתו זו, חלומי לא היה מתגשם. טסתי אתו רבות, ראיתי אותו חי את חוויית הטיסה,בכל פעם מחדש, ראיתי אותו מתעקש ולא מוותר על חוויות אלו.
באחד המטסים שהאגודה ארגנה לירדן, נתקענו בשדה דב ולא יכולנו להצטרף למטס. הוא דאג למטוס חלופי, לאישורי טיסה חריגים בארץ ובירדן ובסוף,הגענו לעמאן באחור של כעשר שעות והצטרפנו ליתר.
המטס האחרון אתו היה לאיי יוון ביולי 2000. במטס זה תפקדנו כצוות נווט - טייס, לחילופין. זו הייתה אחת הטיסות המדהימות של חיי. לתפקד במחיצתו לביצוע משימה שהוא רצה,היה חלום מעולם אחר.
אני עדיין ממשיכה לטוס והוא חסר לי כמעט בכל טיסה וכל פעם מחדש.
========================
את אהרל'ה ואסתי הכרנו במטס האגודה ליוון בשנת 2000 .
חברי האגודה, השניים, מבאר שבע הרחוקה והחמה.
איש שקט היה אהרל'ה, לא כמונו,שאר הטייסים. נעים הליכות, מסודר,מאורגן ודייקן.
הגיעה שעת ההכנות לטיסה.....האיש במטוס . ANZ הוותיק, בו היה שותף. מארגן ,מכין את המטוס, מלטפו כאילו היה כלבלב קטן, מתאם עם אסתי,אישתו הטייסת, חלוקת תפקידים וממריא...בזמן,ללא רעש ובדיוק לפי הוראות הבקרים.
קצת מרוחק היה, מכולנו, הרעשנים. לדבר איתו היה צריך להוריד טון,להרצין במעט....ולדבר.
אלו שהכירוהו מקרוב יותר, בוודאי הכירו עוד צדדים חיוביים שבו. אנחנו נהנינו מחברתו באוויר,בים(כשירדנו לחוף, באיי יוון) וביבשה,בין הטברנות שבאיים.
את אסתי מנור,פגשנו שוב במטס שערכנו לאיי יוון בשנה שלאחר מכן.....אמיצה האישה.
הקדשנו את המטס לזיכרו של אהרל'ה....אסתי הצטרפה כטייסת \ מפקדת המטוס שלהם וטסנו ביחד, כמה מטוסים, בין איי יוון המוכרים....
חבל שהלך מאיתנו......יהי זיכרו ברוך