על הסיור בבסיס חיל האוויר – חוג טייס,
חט"ב אורט אפק, קרית ביאליק.
---------------------------------------------------------------------------------
F15i של חיל האוויר הישראלי בצילום נדיר, בביקור נדיר,
בתצוגה אווירית בוודינגטון אנגליה 2001, לפני נחיתה,
לאחר תצוגה אווירית שהרשימה מאוד .
----------------------------------------------------------------------------------
האוטובוס פנה ימינה ונעצר. ירדנו במהירות ופסענו לעבר מבנה שבלט קצת ממה שניראה כשממה מאופק לאופק, ירדנו במדרגות ולעיננו נתגלה מחזה שכאילו לקוח מהסרטים: בתוך חצר גדולה מסודרת ונקייה להפליא עמדו, מוסתרים כמעה, שני מפלצות ענקיות כסופות בדמות מטוסי F15i חמושים ומוכנים להמראה מיידית. נשמעו פקודות בצרחות רמות וחיילים החלו לרוץ לכל הכיוונים מתרגלים כנראה הזנקה או מה שניראה לי יותר, מפנים ציוד שלא צריך להיחשף.
תוך דקות נירגע הכל. פתאום גיליתי שלביטוי "עמדנו פעורי פה ונפעמים" יש משמעות אמיתית, פיזית, זה בדיוק כך. עמדנו שותקים, מביטים דקה ארוכה ללא תזוזה במשהו מדהים בגודלו, ביופיו, בעוצמה שהוא משדר, ובאלגנטיות שהוא ניצב. F15i .
זה דת"ק הכוננות של הטייסת ואלה המטוסים הטובים בעולם, דרוכים כקפיץ, להזנקה מיידית להגנת המולדת בכל הכח, בכל מקום, בכל זמן ובכל מזג אוויר.
קיבלנו הסבר מקיף מפי איש הצוות שליווה אותנו על המטוס, ביצועיו, והיכולות שלו.
ראיתי, שמעתי, ומעכשיו אני רגוע.
נפגשנו בחדר התדריכים הקטן של הטייסת עם צוות האוויר שתפקידו להפיח רוח חיים במפלצות ולשלוט עליהם. הם המצוינים מהטובים ביותר שמהטובים לטיס. ככה הבנתי. אחרת איך אפשר לשלוט, בלחץ עצום, גם פיזי וגם בזמן על כמות המידע המתפרס על חמישה מסכי מחשב ויותר כאשר בכל מסך יש עד עשרות מסכי משנה (צורות פעולה) ובסופו של דבר גם להטיס, לנווט במדויק, לתקוף ו/או להפיל ולחזור הביתה בשלום טפו טפו טפו...
שאני רגוע כבר אמרתי?
אחרי כן הוסענו ל"ראשוני קרב" שם הטובים לטייס מתחילים.
ישבנו בתא הטייס של הצוקית תוך מתן הסבר על המטוס וצורת ההטסה שלו, משהו פרימיטיבי מאוד לעומת הדבר האמיתי, הקודם, אבל נותן תחושה. גם כן ראינו סרט על בית הספר לטייס ועוד סרט על תאונות בנושאות מטוסים אמריקאיות (אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק מאוד. לא רלוונטי לנו). הד אסף גיא ודני אמרו להתראות בעוד שלוש שנים (אני מהמר על הד וגיא, חולי טייס אמיתיים), והוסענו למגדל הראשי.
אני אישית, אהבתי את מה שראו עיני – שתי פקחיות, שהשתלטו על כל התנועה במסלולים המקבילים (יש צורת הקפה ייחודית לשדה) בעזרת הצגים הרדאר והעיניים. יש זמנים שכמות התנועה בשדה הזה עולה בהרבה על זאת שבשדה בינ"ל ידוע בארץ והפקחים כאן, על כן כמובן, הטובים ביותר.. (די מספיק, זה לא יחזור יותר).
מתחת למגדל נפרדנו מליאת שליוותה אותנו בכל הבסיס. אם היא לא הייתה היינו הולכים לאיבוד תוך דקות עם סיכוי גבוה להיפגש פנים מול פנים עם כלי טייס בהסעה או יותר גרוע... אז שוב, תודה ולהתראות.
וכמובן, איך לא, מוזיאון חיל האוויר.
ההתלהבות לא פסקה גם כאן ונוספה גם זאת של שלמה אורבך עם הסיפורים מהטייסת שעלו וצצו ליד כל מטוס וליד כל בידון שהיו בטייסת שלו.
לכל מטוס כאן קשור סיפור כל שהוא של גבורה-אומץ-נחישות-תושייה של טייס, נווט, צוות אוויר וצוותי קרקע.
זאת מורשת קרב אמיתית מלהיבה ומציתה דמיון המעוררת עניין ורצון להשתלב בכל נער שנחשף לה.
חבל שעל סיפור כמו מבצע אנטבה הרבה ילדים שמעו לראשונה רק כאן, אבל יותר טוב כאן מאשר בכלל לא.
החוויה של הטיול תישאר חרוטה כאחד הטיולים היותר מלהיבים שהיו לנערים.
עוצמת החוויה לכמה ילדים, אני יכול להעיד, הייתה גדולה מאוד.
החיים שלהם מסתובבים סביב הטייס, ולראות F15i חמוש בדת"ק כוננות,
להיפגש עם טייסים נווטים ופרחי טייס, לשבת בחדר התדריכים הקטן של
הטייסת (משהו מיוחד במינו!!)
לראות סרטי קרב, לשבת בתא הטייס של הצוקית ולשמוע סיפורי גבורה,
עשה להם את השנה, ויכול להיות ששינה להם חיובית את היחס ללמודים ולעתיד.
והלא על זה כל המהומה לא?
דוד גורודצקי
טייסת 10