שמי אור, ואני מדריך במסגרת "שנת שירות"-שנה שבה אני ועוד מספר לא מבוטל של בני נוער מהארץ דוחים את השירות הצבאי שלנו בשביל התנדבות למען הקהילה. המסגרת שבה אני עובד היא "רשת בתי קדימה" של עמותת לשובע. אנו מדריכים נוער קשיי יום בשכונות "לא קלות" בישראל משעות הצהריים (אחרי ביה"ס)-עד הערב. בבתי הנוער הילדים מקבלים ארוחה חמה לצהריים וארוחה לערב, מתן עזרה בשיעורי הבית, תמיכה רגשית, ובעיקר המון אהבה.פעמים רבות בית הנוער הוא תחליף לשותתות ברחוב. בית הנוער שבו אני מדריך הוא בית הנוער "וולפסון", שנמצא בשכונת נווה שאנן בת"א.
אל טל שרעבי עיואןמהעמותה, הגעתי למען הרצאה של טייס, שיבוא לספר קצת על המקצוע במסגרת פרויקט של בית הנוער. לאחר לא פחות מדקה (!) של שיחה טלפונית,קיבלתי מספר של אדם שיבוא לדבר קצת עם הילדים, ובלי להוסיף עוד מילה- גם שלוש מקומות לטיסה בשמיי ישראל! באותו רגע, הבנתי שיש לי פה עסק רציני,עם אנשים טובים באמת, שברגע ששמעו שיש דרך לעזור, נתנו 100% מעצמם- בלי לשאול שאלות.לאחר מספר שבועות הגיע אלינו טל בן יוסף, עם הרבה חיוך ושמחה, וסיפר על המטוס,כיצד לומדים לטוס, ואת המסלול שצריך לעבור. הילדים התעניינו מאד,ושאלו המון שאלות. טל כמובן, ענה בסבלנות רבה והתייחס לכל אחד.
כשסיפרנו על הטיסה, תחילה לא האמינו-טיסה?! בחינם?! ככה סתם?! באמת נשמע מעט מוזר..
וכך התחילו להם חודשיים בהם הסתכלנו מי הם ברי המזל שיוכיחו כי הם הראויים להצטרף להרפתקה. חשוב לציין, כי אנו מאמינים בחיזוקים חיוביים (ולא שליליים) למי שמתנהג יפה ומוכיח את עצמו מבחינה לימודית,וחברתית.וכך, לאחר חודשיים שבהם היו עוד לא מעט שיחות עם טל,אלי, וטל,שבהם תמיד ענה לי קול שמח וסובלני בצד השני, עם מענה לכל שאלה שהייתה לי, הגיע היום- הטיסה.לטיסה בחרנו ילד מכיתה ו' וילדה מכיתה ה'. שניהם לא טסו מעולם בחייהם, ולכן הייתה ההתרגשות כפולה. הגענו לשדה דב, שם חיכה לנו אדם רציני, רגוע, ויותר מכל, נחמד וטוב לב. כן, לא קשה לנחש- אלי ענבר. עברנו ביטחון מאד בקלות, אלי דאג שהכול יעבור מהר ובשלום וממש "סגר" כל פינה עוד לפני שהגענו. כאשר הגענו למטוס, ולא יכולנו כבר לחכות "לעלות" לאוויר, חיכתה לנו הפתעה- במקום טיסה של חצי שעה מעל תל אביב- טיסה של שעה לירושלים! עלינו לאוויר (לא לפני שצילמתי המוווון תמונות..), ולא יכולתי לתאר את כמות ההרגשה הטובה שהייתה לטוס עם החניכים שלי בפעם הראשונה בחיים שלהם. כמדריך, זוהי חווית שיא מיוחדת במינה, שלא חשבתי שאחווה. טסנו מעל "מיני ישראל", עלינו מעל העננים ומעל ההרים, וטיפסנו יחד להרי ירושלים. כל מקום שבו יכולנו להתעכב, אלי דאג לעשות סיבוב של 360 מעלות שנראה בצורה הכי טובה. ראינו את הר הבית, כנסת ישראל, הכותל המערבי, האוניברסיטה העברית ועוד רבים אחרים. הייתה זאת חוויה מיוחדת במינה לשמוע את הקשר עם כל הבסיסים באזור, ואלי כל הזמן הסביר- עם מי הוא מדבר, מה ההוראות, ומה הוא עושה. כך גם הבנתי את מה שאלי אמר לי לפני הטיסה- גם אני בעצם לא באמת טסתי בחיי. לפחות לא טיסה כזאת. נחתנו, אמרנו תודה רבה, כל כך הרבה תודה. אבל כמובן, שבשביל אלי (ועוד רבים אחרים) זה היה מובן מאליו-לעזור כמה שאפשר, ואם כבר, אז כמובן בצורה הכי טובה שיש. כשחזרנו לבית הנוער, קיבלו אותנו שאר החניכים ב"התנפלות" והמון שאלות.כך, היה ניתן לראות חיבור גם בין ילדים שבדרך כלל לא חברים, לאלו שטסו. הילדים סיפרו בהתרגשות והראו תמונות רבות מהטיסה, והיה מרגש לא פחות מהטיסה עצמה לראות את החיבור הזה נוצר-בזכותכם. לסיכום, המסר שאני רוצה להעביר, הוא שהמשמעות של הדברים שנתתם, ונותנים, הם הרבה יותר גדולים ממה שנראה לעין, וממה שאתם חושבים. אני יכול להבטיח שחוויה כזו, הילדים לא ישכחו, וגם אני. אני חייב להודות שמעט לפני שוויתרתי, הזכירו לי אנשי העמותה שיש עוד אנשים טובים. שבלי לשאול שאלות, מוכנים לפתוח את הלב ולתת את כל-כולם.
תודה לכם, טייסת 10.
