פורסם עם: חברים טסים ומספרים
30/08/2004
י"ג אלול, תשס"ד
נשים עושות זאת טוב יותר (המשך ל"לא צריך ביצים בשביל לטוס")
הקדמה א': מהות התקציר בראש כל פרק.
העיר לי מישהו מאנשי הפורום שאני מְזָבל יותר מדי, ולכן בתיאור "מטס חו"ל בארץ" כתבתי תקציר מנהלים. אז הלינו חברים על כך שאני חוזר על דברים פעמיים לפיכך אימצתי את סגנונו של נחום גוטמן (וודאי גילתם את חולשתי אליו בבחירת השמות...) והפעם בתחילת כל פרק אני נותן תקציר עבור אלו ששעתם קצרה והם נחפזים לעבודות היומיום או לבניית מטוסים בהנגר האחורי של ביתם, או סתם אצה להם הדרך לטוס במקום לקרוא על טיסות.
הקדמה ב': שוביניזם, פמיניזם, סקסיזם ו"ספר להם מה אתה הולך לספר להם"(חוק שלמדנו באדוארדס על מבנה פרזנטציות –TTWUGTTTבראשי תיבות באנגלית).
כתבתי פעם ספור על מדריכת טיס ענקית ביכולותיה הטיסתיות וההדרכתיות שהיה לי הכבוד לטוס במחיצתה. מעבר לרמתה הגבוהה ציינתי שיכולתה לקלל ולצעוק הייתה לי קשה. קיבלתי תגובות רבות, לרבות מסרים אישיים שהרחיבו את השכלתי בנושא. ולמרות זאת, לבושתי הרבה, למעט טיסה אחת בארצות הברית בססנה 150, כשאני יושב על הרצפה קשור וחגור כדי לא לפול מהמטוס שהוסרו ממנו הכיסא והדלת, ורואה את רגליה המשגעות של הטייסת (טייסת דקוטה במילואים, אשתו של מנהל בית הספר לניסויי טיסה, מדריכה במטוסים קלים...) ומצלם מטוס בוננזה זנב וי באיבודי יציבות מבעד לאין דלת, הרי שמימי לא טסתי עם טייסת במטוס קל. ובכן, בזכות פורום תעופה קלה המכובד, מצאתי עצמי בכסא ימין של ססנה 152 , CAS(לא Calibrated Air Speed ), של חברת נשר (זו לי גם הפעם הראשונה שטסתי במטוס שלה...) עם טייסת. הנאתי הרבה, התמוגגותי, בטחוני והחגיגה הטיסתית הם שהולידו ספורון פעוט ושגרתי זה, אבל שוב הקדמתי את המאוחר.
הקדמה ג': "אתה יכול להיות מדריך טיסה מצוין, אבל שלא תעז ללמד נשים טייסות".
לפני שנים אחדות בצעתי מבחן רמה דו-שנתי עם אחד ממדריכי הטייס היותר קשוחים. זה היה ביום ששי בצהריים ונחתנו ממש לפני סגירת השדה. המדריך שהציל את חיי מספר רב של פעמים, כשטסתי איתו בפאנטום והוא נחת כל פעם בשלום, קרע לי את הצורה במהלך הטיסה. הקפות בש"ד, ביצועים בשטח, נ"א, תקלות גלגלים, תקלות מדפים, ובשעה שלוש דקות לשתיים הגענו לנחיתה. כמו עוד טייסים שעברו תחת שבטו של אותו המדריך נהניתי מהטיסה והרגשתי שהפקתי ממנה את המקסימום, עד שהגענו לפיינל. היינו המטוס האחרון שבא לנחיתה לפני השלפ-שטונדה של הרצלייה (שנת אחה"צ בשפת המקור של תושבי כפר שמריהו שחוקקו את החוק...). נגענו בעדינות במסלול 29, ואז, האמינו לי למרות שזה נשמע פסיכי, אני רואה בצד שמאל, יפיפייה בלונדינית בגובה מטר ושמונים לפחות עומדת לפני שורת המטוסים החונים, עטויה בביקיני מינימאלי ושערה מתנופף ברוח. חשבתי שאני הוזה. יש מחלה כזו (באיטלקית "וודו נודו", יעני, "רואה עירום"). מצמצתי בעיני והבטתי בשנית (כמו "ירוקים בשנית"), והמטוס מתחיל לקפוץ. לא משהו רציני, רק גלגל אחד ירד קלות מהמסלול, אולי 5 ס"מ, אולי פחות, ומדריכנו התערב. "מה קרה?", שאג בטון לא אופייני למצבו הרגוע (והייתי איתו כבר במספר מצבי חירום רציניים בעננות מזעזעת מעל הר חדב בנגב, כשמיליון וחצי דולר תלויים לנו תחת הגחון והוא היה רגוע ושלוו כמו אחרי המקווה לקראת שבת המלכה ...). "כלום", אני בחיוך, "ראיתי פצצה בלונדינית בביקיני אדום", ופיניתי שמאלה בעדינות. "לקחתָ משהו? עישנת? לעסת?!", שאל בדאגה, וכשראה את סף הבכי שעל פני, הוסיף: "דווקא היית בסדר גמור בטיסה ואפילו חשבתי להעביר אותך...". "נשבע לך", ייללתי ופתחתי מצערת להסעה מהירה לכיוון ערוץ האופנה. לפני המטוסים, כמעט על מסלול ההסעה, ניצבה סוללת צלמים עם חצובות וצילמה דוגמנית ענקית על רקע המטוסים כשמאוורר על סטנד משמש כמנהרת רוח לבדיקת יכולת הנפנוף של שערה הבלונדיני. "ירקו עלי ולא אירטב, ירביצוני ולא אורבץ, יפתוני ולא ארד מהמסלול...", ציטטתי את שיילוק מוונציה.
את מבחן הרמה עברתי, אבל בתחקיר ציין כבוד המדריך שהוא ממליץ בפני ללכת לכיוון הדרכת טיס, "יש לך יכולות, רמה וכושר הסברה וזיבול מתאימים, אבל שלא תעיז להתקרב לחניכות טייס, אתה מאבד את הראש בנקל", אמר ולא יסף.
בוקר יום ה"עין": בדיקות בירפ"א, טיסת סולו לעידוד המוראל.
פתחתי את הבוקר ואת השבוע עם יום הסיוט השנתי הגדול - בדיקות תקופתיות ביחידה לרפואה תעופתית (ירפ"א). תיאור מסע הסבל שלי כבר פורסם ולדעת מספר קוראים הוא אחת מיצירותיי המובחרות. לדעתי, היצירה לא מיוחדת, רק מסלול העינויים מיוחד. כל מהלך הבדיקה פנטזתי על הטיסה שאבצע אחרי שהאישונים המוגדלים, ההרדמה בגרון וכאבי הרקטום יחלפו (המוטו המרכזי בבדיקות: "למה לך לטוס בגילך המתקדם?! לא די לך?! 37 שנה אתה מעשן, בטח יש לך סרטן הגרון...."). ואכן בשעה שתיים אחה"צ המראתי בגפי לטיסה קצרה. אחרי שבחמשת הטיסות האחרונות שלי (שנמשכו במשך שבוע וחצי) הטסתי ילדים של חברים, מכרים, קרובים, עמיתות לעבודה של זוגתי ועוד, כמתנת גיוס, הפתעה לחופש הגדול, עונש על אי עשיית שיעורי הקיץ וכד' רציתי לטוס קצת עם עצמי.
צהרי יום ה"עין": "אפרטיף" לטיסה - פגישות משמחות ומרגשות עם חברים.
נחתתי בשלום ואצתי, רצתי לרנדוו עם חבְרַת הפורום המסתורית המכונה "אני אחותי ואני" שתקרא בהמשך "אחותי" ובעוד שמות של מפורסמות... שלא תחשדו חלילה באשמאי קשיש שכמוני שמספר אביביה קטן ממחצית חורפיי, ולמרות שאיפתי לכתוב כמו נאבוקוב, לא בנושאי לוליטות עסקינן....
יְשובים תחת עץ הפיקוס הוותיק של אוויה, מזינים עינינו במספר מטוסים שמפריעים לדממה בהמראות ונחיתות מלאות (כזכור השכנים נמים), שמחים לראות את סיוון מאוויה ששבה רזה אך יפה למולדת אחרי חצי שנה בהודו ובנפאל, הצטרף אלינו אוהד, בנה של אחת מעובדות אוויה, כולו משחר לטיסה, שואל שאלות ומתעניין עד שבאה לו הישועה ביגואר כחולה מרשימה בדמותו של אב"ד שלקח אותו לטיסה. לא סיימנו להתרשם מהטרומביל המשגע ואופנוע נחת בחנייה. התקלף ממנו, מזווד כמיטב צלמי האופנה המוזכרים לעיל, האחד והיחיד, מר אלי אליאס. לאחר ההתרגשות של שנינו , יצאו אבי ולהקתו לטיסה ואחותי ואני שמנו פעמינו לנשר, למטוס בעל הצבעים שובי העין, CAS.
ה-ט-י-ס-ה:
הערת המלב"ד: פרק זה היה אמור להיות הפרק המרכזי ברפורטג'ה ברם-אולם צונזר באופן קיצוני. מה שתקראו להלן אינו ולו גם שמינית מנפחו של קרחון המחשבות שהתרוצצו במוחו רב הדמיון של הכותב.
אחותי צרה וארוכה ועבדכם שמנגוץ. סנצ'ו פנצ'ו ודון קיכוטָה התיישבו במטוס, לא לפני שביצעו בדיקה מקיפה של המטוס. (צונזר הקטע על בדיקת צפצפת הזדקרות מטעמים מובנים).
כיסא ימין מוסט קדימה וכסא שמאל לסוף תחום המהלך אחורה. על מסלול 29 רוח ימנית קלה. "רצוי לשים את המשקל בצד של הרוח", נזכרתי בניסויי נחיתות והמראות א-סימטריות בפאנטום, והתעודדתי מישיבתי בצד של הרוח. כשבדקה מאריס הילץ' אחותי את תנועת המדפים התחרטתי על הופעתי במכנסיים קצרים. דקת הגו שלחה את ידה הארוכה והצרה לכיוון רגלי ההוביט שלי (קצרות ושעירות, למי ששכח את מראם...) ואני חזרתי לבדיקות הארגומטריה של הבוקר בירפ"א.
המטוס חרק נוראות בבדיקת מעצורים. בשלווה לחשה שאולי המטוס רומז כי אינו חפץ לטוס. בעמדת המראה ג'קלין אוריול ביצעה חרישית את הבדיקות. התלוננתי: "תני לי הרגשת בטחון. גם כשאת אוחזת בד"ח אם תאמרי בקול רם מה את עושה זה יקנה בטחון לנוסעים אפילו אם הם לא מבינים כלום...". על טיעון זה חזרתי במהלך הטיסה כמו מנטרה אבל, להקדים מאוחר למוקדם, זו הייתה הערתי המקצועית היחידה בכל מהלך הטיסה, עד כמה שאני מבין בטיסה כמובן, כי הרי מדריך אינני. מי כתב את השטות הזו? "עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם, תשעה לקחו הנשים".
בבדיקת מקזז הגברת אינה מנופפת ראשה לאחור לבדוק בראייה. הערתי בשנית, בעיקר משום שבא לי לראות אותה גם באנפס ולא רק בפרופיל.
חודשיים לא טסה אחותי מפאת שהות בניכר והנה המטוס מתרומם בקלות ואנחנו באוויר. רוח קלה מימין, המטוס מטפס לאט. "אנחנו כנראה כבדים" חששו ארבעים וקצת הקילוגרמים שלידי. חשדתי לרגע שמפאת העדרה מביצת הרצלייה שכחה את מגבלת מסילת הברזל. בעדינות ובקלילות פנינו ממש מעל למסילה, נעזרים ברכיב המערבי של הרוח. שוב נשלחו אצבעותיה הארוכות של ג'אן באטן להרמת המדפים. הצמדתי את רגלי החשופות לימין והפרעתי ל-T של ההגאים לנוע מטה לימין בכדי לפנות לעם הרוח. "אפשר לחשוב שאתה בין שש עשרה?!", התרעם קשישא נוי בתוכי ובתנועה נמרצת החזרתי רגלי למקומם הטבעי. "עם הרוח", ליחששה הצעירה ואני שוב מבקש שלפחות למעני תספר לי מה בדקה. נחיתה ראשונה. "אם כך נראית נחיתת חלודה אחרי חודשיים בלי לטוס איך נראית נחיתה משומנת?". פשוט נעים. אני מתכונן לפתיחת מנוע ולהליכה סביב אבל המטוס עוצר, מפנה לשמאל ושם פעמיו שוב לעמדת ההמראה. כשממריאים חולף מסוק מול האף בערך מעל הים. "כדאי להגיד בקול רם שאת רואה אותו, אפילו אם זה לא רלוונטי", הערתי למיס באטן. נראה לי שהנהנה, אך בשלב הפנייה, בניגוד למסוק , ראשה יצא ממגבלת שדה הראייה הפריפריאלית שלי מפאת אורכה של הטייסת (בירפ"א חסכו לי הפעם את הבדיקה המעצבנת הזו...).
נחיתה שנייה, גם הפעם לעצירה מלאה. כשילדיי עושים משהו כשורה (קורה לפעמים) אני מעניק נשיקה אבהית. זה מה שהתחשק לי לעשות אחרי הנחיתה, בפינוי, אבל, סיפוריי ההטרדות, הניצול, השוביניזם וכיוצא באלו דוחקים מחשבה חיובית זו.
המראה שלישית. נראה שז'אקלין קושראן שלשמאלי נולדה במטוס. גם הערתי על בדיקת ראייה של המקזז נתנה אותותיה, כנראה, וזכיתי ליהנות ממלוא זיו פנייה לשבריר של שנייה. כאשר המגדל אמר: צ'ארלי אלפא סיירה, רשאי להתיישר", ענתה: "רשאית להתיישר", ולתומי חשבתי שהמגדל פונה למטוס (שהוא בגוף זכר, כמדומני) ולא לטייס/ת. אמנם טייסת אילמת, אבל בלי מלחמות, בשקט ובעדינות אנחנו שוב באוויר.
נחיתה שלישית ו"המעיל כאילו, עוד יותר יפה אפילו", נכנסה קדיה מולודובסקה בשיר "גלגוליו של מעיל" לפעולה. התרווחתי במושב והחלתי מתארגן להיחלצות, אך מיד אחרי הפינוי פנה המטוס שוב שמאלה ולא ימינה לחנייה של נשר. "עוד אחת בלי מדפים", הרגיעה אמליה אירהרט אחותי.
"כדאי לך לנחות תמיד בלי מדפים", אני מציין בסיפוק את יכולתה הגבוהה לפגוש את המסלול במדויק, בעדינות ובלי להלחם במטוס ובמשבי הרוח המתעוררים.
"רוצה אולי לטוס איתי לקוס, לחיוס ואולי גם למיקונוס?!", אני חונק שאלה במהלך ההסעה נהנה מהמרחב שמשאירה לי דקיקותה.
דון קיכוטָה וסנצ'ו פנצ'ו נחלצו מהמטוס ולפני שההוביט הדגים את שריריו כבר היה המטוס מונח בחנייה בידיה העדינות והדקיקות.
באחד מספריו של דואן קול, טייס הארובטיקה הנודע , מספר מטוס פייפר קאב את ספור חייו בגוף ראשון. איך עבר מיד ליד, היה בקרקס מעופף, טס אצל איש עשיר, טס אצל טייסת ועוד ועוד. "לו אני ססנה הייתי שש לפול,בידיה של אחותי ", נמחקת עוד מחשבה בשולי הגרון.
אחרית דבר:
"א.מ.ל. (אין מה להוסיף) כתב מפקד הטייסת בתום יום של טיסות וחזר למולל את אבזם רוכסן הסרבל שהיה פתוח עד מעל לטבורו...". מתוך ספר שעוד לא נכתב.
ובכל זאת. כמו בספור הקודם שציינתי לעיל, גם הפעם חששותיי כבדים...
ולמודאגים: לא!!! גם בתום החוויה המהנה לא התנשקנו. כשחלפתי על פניה שלחתי לה נשיקה מבעד לזכוכית המאובקת של חלון ההונדה....
מה עוד אפשר לבקש?!
יִזְהָר נוֹי
7