פורסם עם: חברים טסים ומספרים
14/09/2008
י"ד אלול תשס"ח
טיסה מרנינה במיוחד
הקדמונת:
כתבתי כבר רבות על טיסות עם צעירים ובני נוער, החל מטיסות התנדבות, דרך טיסות עם הילדים הגאונים או המתוסבכים של בני משפחתי וידידים וקרובים וכלה בטיסות עם צעירי הפורום שזו הייתה משאת נפשם.
כל פעם כשאני בטוח שיותר לא ניתן לחדש לי (בולט במיוחד אותו אלוף סימולטורים שבין שתי טיסות החליף עורו משפן מבוהל על סף ההיסטריה לפנתר שבפנתרים) אני מופתע מחדש. ובכן:
רקע (מאוד לא תעופתי):
את יחיעם הכרתי מאז הולדתו. אימו הייתה בת של חברים/ קרובים/שארי משפחה של אבי שהביא אותם בירושה מקפריסין. כנהוג בקשרים רופפים שכאלו שהם מתדלדלים והולכים, ומתעוררים כל פעם מחדש באירועים משפחתיים. בבר-מצווה של עוד דור שלישי לגאולה ישבתי בחברת הוריו של יחיעם לשולחן הבורקסים ויצאתי מן האירוע עם הזמנה לטיסה עם בנם ה"גאון, מבריק, עילוי, מקסים". ריגול מוקדם שעשיתי על הבחור נתקל בשתיקות רועמות.
הטיסה הבל תאמן
בחור בן ארבע עשרה המתנשא לגובה של כמטר שמונים בדק איתי את המטוס כשהוא מגלה ידע מדהים במטוס וזלזול מופגן בכל אשר אמרתי. "סימני מבוכה", הרגעתי עצמי. השלכתי למושב האחורי את הכריות אותן אני מכין באופן קבוע לטיסות עם צעירים, נחגרנו והנענו (אחרי תדריך מפורט כמובן) ואז התחיל צרור של שאלות כמו: "למה המדידים האלו עוד שוכבים אחרי הירוק?" ("הם צריכים להתעורר ולהתחמם") וכמובן שהבחור רוצה להטיס מההמראה.
"אי אפשר" אני אומר, "אני לא מדריך! ". "אבל אבא אמר שאתה מדריך ותיתן לי לטוס". "לתת לך לטוס זה נכון, ואבא שלך לא אמר שאני מדריך כי היו לי שיחות איתו בנושא". "אז מתי אני אטיס?", שואל הבחור. "מיד אחרי ההמראה, אחרי שנקפל גלגלים ונרים מדפים", ולחיזוק דברי אני מספר לו שהשלב הכי מסוכן בטיסה הוא ההמראה. "לא הנחיתה?!", תוהה הבחור. "לא!", אני משיב חד משמעית. "בהמראה מתעוררות כל התקלות הטכניות החבויות כך שמעבר למיומנויות אתה צריך גם להיות מוכן לתגובות לא צפויות של המטוס בעוד שבנחיתה כל מה שיש לך לעשות הוא להביא את המטוס בקצב שקיעה סביר לפס מלבני שחור המכונה מסלול". נראה שהבחור התחיל להבין. לחיזוק דברי אני מוסיף: "בהמראה הטייס עוד לא מחודד, הוא עוד קצת במוד של הולכי על ארבע ולא של בעלי כנף". במקום החיוך לו ציפיתי אומר הבחור: "יש משהו בדבריך אבל זה נכון רק בתעופה הכללית והספורטיבית ולא במטוסים הרציניים של חברות התובלה ומטוסים צבאיים". "אתה צודק ידידי הצעיר" אני מנסה את הדרך החיובית, "אבל אנחנו בתעופה הכללית היום". במהלך ההסעה הורדתי והעליתי מדפים, פתחתי את מדפי הקאולינג, וארגנתי את המטוס. לפני ההתיישרות, במהלך הבדיקות הבחור לא הפסיק להעיר לי על תפקודי. מתוך כוונה לקצר את התהליך ביקשתי מהמגדל להמריא מה שיותר מהר. "מה קרה לך אלפא רומיאו אוסקר, ביקשת אזור אימונים ופתאום אצה לך הדרך?", מתעניין המגדל במתינותו המפורסמת. "לא. יש לי נוסע נודניק", השבתי לאקונית. "רומיאו אוסקר, רשאי להתיישר ולהמריא לאזור 9, קרא בצרה 800".
פתחתי מנוע ומלמלתי לעצמי, " 63 רוטציה והפסקת המראה". הבחור שאנן ואדיש. ב-64 קשר אני מנתק. "פיספסת את מהירות הניתוק בקשר" חוגג הפסקודניאק. בפניה מצלע צולבת לכיוון בצרה הרמתי גלגלים. "מאוחר מדי!" מדרדקני הדרדק. "לא מוחלט!" פסקתי, "אם יש תקלה בפניה אחרי המראה אני רוצה שהכן נסע יהיה למטה. במטוס שלי יש מספיק כוח לטפס עם גלגלים מטה עד שאני בטוח שהכול בסדר". "אז למה המטוסים בבן גוריון ומטוסי הקרב מקפלים גלגלים מיד אחרי ניתוק?" הוא חוקר. אני בסבלנותי כי רבה משיב: " כי אין להם מספיק כוח כשהגלגלים מטה לטפס ולעבור מעל חולון בגובה המתאים וטייסי קרב רוצים להגיע הכי מהר והם גם יודעים לטוס יותר טוב ממני".
"אבל אבא אמר שהיית בחיל אוויר". "כן", "אבל לא בתור טייס קרב למזלי, רק בתור מהנדס". ולפני שיצליח להמציא עוד שאלה אני אומר לו: "אתה לוקח, טפס 800 לבצרה". הבחור שולט במצב. "אל תטפס במהירות פחותה מ-90 קשר" אני אומר בנחת, "המטוס מתחמם במהירויות איטיות". "עגלה המטוס שלך!", הוא רוטן, פוגע בבת עיני היקרה.
נכנסנו לאזור. בחנתי היטב את השטח והורתי לו לטפס ל-2000 רגל. הופ, ידו הארוכה של הצעיר דחפה את המצערת והבריזה את לחץ הסעפת למקסימום והבחור משך אף לשמים. חלפנו 1500 במגמת טיפוס (כ-30 מעלות אף מעל האופק), המהירות צנחה ויחיעם חייך. המרת אנרגית המהירות באנרגית גובה רצה מהר מדי לטעמי. "שים לב, המטוס בוכה, מצפצף, זה סימן לא טוב". הבחור דחף, משקלנו קטן ובתפירות קלות המטוס התיישר ב-1900 רגל. לא אלאה את הקורא במסכת הייסורים של טיסתנו שהיגיעה לשיאה כשבאמצע "תפירה" בפניה בזווית הטיה של 50 מעלות הוציא הבחור מכיסו IPOD קטן והתחיל לשחק (סוליטר או פינבול או איזה משהו אידיוטי אחר). "מה זה?!" תהיתי. "משעמם..." מלמל המאניאק. "הבנתי את הרעיון. בסימולאטור יותר כיף". "רוצה לחזור??", שאלתי בתחינה. "למה לחזור?! אבא אמר שהטיסה תמשך 40 דקות וחלפו בקושי 25 דקות" אמר המשועמם הקטן. כבר היו לי נוסעים, טייסים או מדריכים שכשניסיתי להראות להם את הדברים הנראים לי הכי מרתקים בטיסה הם שקעו בעיסוקים אחרים ולא גילו עניין. חדלתי להתרגש מכך ולמדתי שמה שמעניין אותי לא בהכרח מעניין את כולם, אבל פה הוא כבר הגזים.
הבחור התעסק עם מסעד היד הרופף שמתחת לחלון. "אתה מוכן לעזוב את המשענת במנוחה", הפצרתי בנימוס בבחור. "לא משהו המטוס שלך", השיב.
בגובה 2500, התקרה העליונה של האזור, הורדתי אף וגלגלתי. ("חבל שאין לי מטוס ארובטי" פעמה מחשבה במוחי). המטוס צבר מהירות. בגובה 2000 רגל, כ-170 קשר התיישרתי, משכתי אף והפכתי כנפיים לצד השני. הבחור נדבק לכסא, פרצופו התאדם וידיו עזבו לראשונה את הסטיק. "מה אתה עושה?", שאל, "אמרת שאתה לא טייס קרב, רק מהנדס...". "אתה חש ברע, רוצה להקיא?!", חקרתי. "לא, רק סיבובי ראש קלים" העיר. "רוצה לחזור?", שאלתי בשנית. הבחור מתעצבן: "אבא שילם לך על 40 דקות טיסה ואני דורש אותן עד הסוף". עכשיו תורי לאבד את הסבלנות: "אבא שלך לא שילם לי גרוש! אסור לי לקבל כסף על טיסות! אני לא מדריך, אני רק חבר של אבא שלך שרצה לשמח את בנו!", ובשנייה האחרונה בלעתי "האידיוט".
"תגיד", הפתיעני הצעיר, "למה אתה לא מדריך טיסה?". הופתעתי מהתעניינותו הפתאומית שלא בנושא טכני. לא ידעתי למה לצפות. "כי לא מתאים לי. אני לא חושב שהייתי נהנה מזה", ושוב בלעתי את לשוני ונמנעתי מלהמשיך: "ומה אעשה עם חניך טיס כמוך?!". "מזל!", נאנח הזאטוט, "לא נראה לי שאתה מספיק טוב בשביל להיות מדריך...".
"נראה אותך נוחת" צהל הצעיר כשהוא מציץ בתצוגת הזמן שבטלפון, IPOD או מחשבון שבידיו.
נחתי בעדינות המרבית שאני מסוגל. במהלך הלחיצה הקלה על המעצורים התבונן הילדון ושאל: "אתה לא קצר מידי למטוס הזה". חשבתי לא לענות אבל נפלט לי שכמה מטייסי הקרב הכי מהוללים היו בגובה 160 ולא הפריע להם לעומת כמה טווילים אווילים (גבוהים וטיפשים, בתרגום לעברית) שאני מכיר. המתנתי בכיליון עיניים לראות את עכוזו הצעיר נעלם מאחורי הדלת היחידה שבמטוס. חנינו וכיבינו. הבחור רץ לאביו שניצב מאחורי הגדר ומצלם. "ענק!" אמר, יופי!!". "איבדתי את ההבנה שלי בבני נוער לחלוטין" מילמתי בדרכי לרכב. "רוצה איזה תחקיר קצרצר?!", שאלתי בטיפת סבלנותי האחרונה. "לא!!!", השיב בהחלטיות, "אימא מחכה לנו בקניון שבעת הכוכבים לארוחה תאילנדית".
הסלולארי צילצל, רעייתי על הקו. "איך הייתה הטיסה עם המדריך החדש שלך?", שאלה.
יִזְהָר נוֹי
- 5 -