הפעם יעסוק המדור בניתוח אירוע תעופתי שהתרחש באזור שדה דב.
העובדות הצריכות לענין הינן כדלקמן:
יום פעילות שגרתי בשדה דב: כמה מטוסים נמצאים בהקפה ומתארגנים לנחיתה ואחרים מסיעים לעמדת התיישרות למסלול 03.
אחד המטוסים, מטוס פרטי דו-מנועי מתקדם ,נכנס לעם הרוח ודווח כי לאחר הורדת ידית גלגלים אין אינדיקציה כי כן נסע ימין ננעל במצב מטה.
כנראה שהטיס קיבל רק שני ירוקים - לגלגל הקדמי ולגלגל ראשי שמאל.
אחד המטוסים האחרים בהקפה התנדב לבדוק בראיה מה המצב ודוח כי הגלגל נראה במצב מטה.
מגדל ש"ד נתן למטוס הוראה להכנס לצלע מת בגובה ולהמשיך בהקפות בשלב זה.
לאחר שהובהר לטיס שכן הנסע נראה במצב מטה הוא ביקש לבצע גישת זהירות על מנת לגעת במסלול ולוודא כי הגלגל נעול. נגיעה כזאת יכולה לסייע בנעילת הגלגל ובקבלת חיווי מתאים בקוקפיט.
בשלב ראשון עצר המגדל את הממריאים ופינה את ההקפה למטוס עם התקלה.
בהמשך סרב המגדל לבקשת הטייס והורה לו להמשיך ולחוג בהקפה עד לקבלת אישורו של מפקד הבסיס וכי ללא אישורו אין הטיס רשאי להנחות בשדה!
לאחר דקות ארוכות הודיע המגדל לטייס כי מפקד הבסיס לא אישר את הנחיתה וכי עליו לנחות בבן-גוריון .
כמנהגנו נתרכז בהיבט המשפטי של המצב:
האם בדין סרב הפקח לאפשר למטוס עם תקלת גלגלים לנחות בשדה?
האם הוראות מפקד של שדה התעופה צבאי המשמש גם אזרחים באופן שוטף גוברות על מצב חרום אווירי ומה דעת המדור על תיפקודם של הגורמים המעורבים באירוע?
הדין התעופתי קובע בתקנה 73(ב) לתקנות הטייס (הפעלת כלי טייס וכללי טיסה) תשמ"ב 1981 (להלן: "התקנות") כי:
"למעט במצב חירום, לא יפעיל אדם כלי טיס באזור שנתונים בו שרותי בקרת תעבורה אווירית, בניגוד להוראות יחידת פיקוח תעבורה אווירית (פת"א).
תקנה 68(ב) לתקנות מקנה זכות קדימה לכלי טיס במצוקה על פני יתר כלי הטייס.
תקנה 4(ב) לתקנות קובעת כי במקרה חרום המצריך פעולה מיידית רשאי הטייס המפקד לסטות מהוראות התקנות ככל שהדבר דרוש בתוקף נסיבות מקרה החירום.
מהקובץ לעיל עולה כי במקרה חירום רשאי הטייס לפעול על-פי הבנתו תוך סטיה מההוראות שניתנו לו ובניגוד להם וכי האחריות והסמכות הסופית על הפעלת המטוס הינה בידי הטיס.
מכאן שהמקרה יחתך על-פי הקביעה האם מדובר במקרה חרום ?
ברור לחלוטין כי אם התקלה היתה אבדן כח מלא או אפילו אבדן מנוע אחד במטוס דו-מנועי הרי הטיס היה רשאי ואולי חייב לנחות בשדה אפילו אם היה מפר בכך את הוראת הפקח.
החרום במקרה שלפנינו איננו הקיצוני ביותר ואיננו כה מובהק כמו הדוגמה הנ"ל ולפיכך נשאלת השאלה, האם יש מקום לדחות את בקשת הטייס לנחות?
יש להדגיש כי הפקח לא התענין כלל כמה דלק יש למטוס מסורב הנחיתה. הפקח גם לא נימק מדוע מפקד הבסיס אסר על המטוס לנחות בשדה ופינה אותו לשדה אחר ועוד שדה בינלאומי עמוס .
לנו יש חשש לחשד כי הנימוק לסירוב לבקשת הטייס היה בירוקרטי ולא מקצועי תעופתי בלבד. יתכן שמפקד הבסיס לא היה מעונין שאצלו ירשם אירוע בטיחותי ואולי חשש שהנחיתה תגרום לחסימת המסלול לזמן מסוים.
הנימוקים לא נפרשו בפנינו אך הדרך בה נמסר הסרוב לטייס הזכיר מאוד בעל בית פרטי המגרש אדם חולה שביקש לנוח מעט על אדמתו.
דעתו של המדור איננה נוחה מהאירוע: שדה דב הינו שדה תעופה לכל משתמשיו כלי טיס צבאיים ואזרחים כאחד.
תקלה בנעילת כן נסע הינה לדעתנו מצב חירום המקנה לטייס זכות קדימה על מטוסים אחרים ועל מערכת הפיקוח להתחשב בו ולסייע לו ככל שניתן.
אין זה ראוי כי שלטונות הצבא ינהגו בשרירות לב במקרי חירום של מטוסים אזרחיים ובכל מקרה של ספק יש לפעול לטובת הגברת הבטיחות התעופתית ולא משיקולים בירוקרטיים כאלו או אחרים.
אני מבין שאתם הקוראים סקרניים לדעת כיצד הסתיים האירוע?
ובכן הטייס נחת בשלום בנתב"ג לאחר שביצע גישת זהירות לנעילת הגלגל הסרבן. סופו הטוב של המקרה אינו יכול לטשטש את הבעיה : בתעופה עומד הטייס בראש סולם האחריות ובחרום סמכותו גוברת על כל סמכות אחרת.
על גורמי התעופה השונים לשנן ולזכור כי תפקידם לעזור ולסייע לטייסים ולכלי הטיס ובמיוחד בשעת חירום וכי בשעה כזאת יש לדחות שיקולים שאינם ממין הענין.