"...עשר! תשע! שמונה! " צעקה הספירה לאחור באוזניות של קסדת הטיסה של יורם. הוא הידק את מצלמת הסרט המהירה לעינו, חיזק את לפיתתו בה, וחשב: "עוד שבע שניות לגמר הסיוט הנוראי הזה", כשכוונתו לצילום מהאוויר של המטוס השני, צילום שבוצע ממטוס לא מתקדם לעבר מטוס מתקדם, בתנאי טיסה קשים, או ליתר דיוק, קשים למטוס המלווה, הפרימיטיבי יותר. "... שבע! שש!" זעקו האוזניות. התנוחה בה ישב יורם הייתה ממש בלתי אפשרית; כל פלג גופו העליון מסובב שמאלה בכתשעים מעלות, צווארו מסובב גם הוא ומוטה כלפי מעלה, שני האבזמים העליונים שמצמידים את חגור הטיסה למושב המטוס חרצו בכתפיו, ובשתי ידיו אחז מצלמה כבדה ומסורבלת שצינור עם עינית בקצהו משתלח ממנה לצד. "אם הייתה לי יד פנויה הייתי מוריד את עוצמת הקול שיפסיק לקרוע לי את האוזניים. גם ככה יש לי בעיות שמיעה" חשב. זיכרון בדיקת השמע שביצע במסגרת בדיקת הכשרות הטיסתית שלו, כשהאחות בבדיקות השמיעה שאלה אותו האם שקל לטוס עם אוזניות לכבדי שמיעה, העלה חיוך על שפתותיו. "חמש!", זעק בקשר מתי, טייס המטוס המבצע ויורם הרגיש איך המטוס השני מתחיל לברוח לו ממסגרת הצילום.
"אבינועם!", קרא יורם לטייס שלו בקול חזק בקשר הפנים, מרים קולו כדי להתגבר על הרעשים שנגרמו מהמהירות הגבוהה של מטוסם ומהמיקרופון הפתוח בינו לבין הטייס, מצב המכונה "מיקרופון חם". "קדימה, ולמטה!" המשיך בקריאתו הרמה, מנסה, ע"י מתן הוראות לטייסו, להזיז את מטוסם ביחס למטוס השני כדי להחזירו למסגרת הצילום.
"חדל! חדל! חדל!" נשמע קולו המאיים של מתי הקורא להם להפסיק את עקיבתם אחריו, ארבע שניות לפני הביצוע הסופי. "רק זה לא!" נאנח אבינועם, טייסו מהתא הקדמי, לתוך האוזניות. זה היה המשפט הראשון שאמר בעשר הדקות האחרונות, ולולא תנועות המטוס המבוקרות היטב, היה יורם בטוח שהוא שקע בתרדמת חורף דובית. יורם נחלץ מתנוחתו המוזרה, הניח את המצלמה בצד כדי שלא תפריע לתנועתם החופשית של הסטיק והמצערת, ומחה בצדה העליון של כפפתו את אגלי הזעה שהתקבצו בגבותיו ואיימו להציף את עיניו. המטוס האט בפראות כשהסיט הטייס את המצערת לאחור וכוח הדחף האדיר, שסופק ע"י המנוע כדי לשמור את המטוס במהירות הגבוהה בה היה, פסק בפתאומיות.
יורם שלח ידו להחזיק במצלמה שלא תוטל, חלילה, קדימה כתוצאה מכוח ההתמדה, ותצא מטווח הישג ידיו. הוא ניער את ידו החופשית לרפות את שרירי הקיבורת הדואבים ממאמץ, ושיחרר קלות את מסכת החמצן שחתכה כתער את לחייו בשל סיבוב הצוואר במהלך הצילום. "אסור לי להיכשל הפעם", חשב יורם בפעם המאה בגיחה, "זה יקבור סופית את סיכויי לצאת להשתלמות המיוחלת בארה"ב". "דלק לעוד יעף אחד בלבד" קטעה הכרזתו של אבינועם את מחשבותיו. "דלק לעוד ארבע יעפים" נשמעה תשובתו של מתי מהמטוס השני. ניתן היה לשמוע בדל של חיוך בקולו מתחת מסכת החמצן שלו, חיוך שרוצה להגיד: "קנאו לכם, אני במטוס מתקדם, גם טס יותר מהר וגם צורך הרבה פחות דלק, ואילו אתם...".
"מתארגן ליעף אחרון" נשמעה קריאתו של מתי מיד כשגמרו את הפניה לאחור, פניה שנגזרה עליהם ממגבלות המרחב האווירי שהוקצה לניסוי ומזמן התארגנות ארוך מהצפוי בנתוני הטיסה הנדרשים. "הזדמנות אחרונה לשפר עצמך", מלמל יורם לעצמו. זיכרון כישלונו בהזדמנות האחרונה שניתנה לו במועד ג' בלימודיו באוניברסיטה, לימודים מהם פרש לפני כשמונה שנים וכמעט הצליח למחוק את עלבונם ע"י שרות צבאי קרבי מפואר ולימודי הנדסה אותם סיים בהצלחה, צף ועלה, מעכיר את מצב רוחו המתוח בלאו הכי.
צפצפת האזהרה במטוס יבבה באוזני שניהם. מבטם הופנה לעבר טבלת נוריות האזהרה המציינת מהי התקלה שגרמה לצפצוף הטורדני. "מה שחסר לנו עכשיו זו איזו תקלת מטוס", חשב יורם, זוכר שהדבר הכי חשוב בניסויים ובטיסות הוא המזל הטוב של המבצעים. נורית החמצן שזעקה מלוח האזהרות הזכירה לו להדק שוב את מסכת החמצן אל פניו. אבינועם לא פסח על האירוע וציין בקשר הפנים: "מה קרה לך? הפסקת לנשום, או שהורדת את המסכה לצורכי הקאה?". מתחת למסכת החמצן עלה סומק של בושה בפניו של יורם למשמע תזכורתו של אבינועם לתקופת הטיסות הראשונה שלו כשהיה ממלא את שקיות ההקאה בכל טיסה וטיסה. יורם התארגן חזרה בתנוחת הצילום, בדק שוב את כל הנתונים במצלמה וחיפש בשמים את מטוסו של מתי. שני המטוסים ישבו במבנה קרוב והחלו להאיץ.
"...עשר! תשע! שמונה! שבע!" הדהדה בקשר ספירתו המחודשת של מתי. "אל תיתן לו לפתוח מרחק אופקי!", זעק יורם, מיישם מיידית את לקחי היעף הקודם שהופסק. "... שש! חמש!" המשיכה הספירה לאחור. יורם ממקד סופית את עדשת המצלמה, עוצר נשימתו, ומתמכר לרעידות המטוס, רעידות המאפיינות את הטיסה במהירות המתקרבת למהירות הקול. "ארבע! שלוש!", נשמע קולו של מתי ככרוז תיאטרון המכריז על המופע הבא. "הפעם נגיע כנראה לסוף ללא חדל", הרהר יורם, סוחט את הדק המצלמה ומאפשר לה להאיץ למהירות הצילום הסופית כשתגיע הספירה לסיומה.
"... שתים! אחת! טופ!!!", נשמע האקורד האחרון בסולם המוסיקלי הרועש. הגוף ששוחרר מהמטוס, והיה הסיבה לניסוי, החליק במהירות לאחור והתנפץ לרסיסים בעוצמה רבה על חלקו האחורי של המטוס ממנו שוחרר, תוך שהוא פוער חור מכוער ורציני בגוף המטוס. ללא התראה מוקדמת גלגל אבינועם בפראות את המטוס ימינה כדי להתרחק משברי הגוף המוטל שנראו כלהקת צפרי טרף מתכתיות העטות לעברם. גלגול זה יחד עם ההפתעה שבהתנהגות הגוף, השונה מכל ההתנהגויות של גופים אווירודינמיים המושלכים ממטוסים שיורם הכיר מעודו, גרמו למצלמתו להחליק על גבי החופה כלפי מעלה. יורם מצא עצמו צופה בשמיים כחולים מהממים דרך עינית המצלמה, שמיים שצרמו בצחותם ובטבעיותם למול גושי המתכת המנצנצים שעפו מכל עבר. במסגרת תחום הצילום שראה יורם בעינית המצלמה לא נראה שום מטוס ושום גוף.
כשיישר אבינועם את המטוס הם היו מספיק קרוב כדי לראות מה קורה במטוס הפגוע ומספיק רחוק כדי לא להיפגע מחלקים מעופפים. "שים לב", אמר לו יורם, "מתחילה אצל מתי זרימת דלק רצינית החוצה מהחור במטוס". "ערנות בסדר", ענה לו אבינועם בסגנונו הלאקוני, ומיד המשיך בשידור למתי: "מספר אחד", זה היה כינויו הרשמי של המטוס המבצע, "יש לך זרימת דלק מחלקו האחורי של הגוף. היא זוחלת לכיוון פתח המנוע האחורי וקיימת סכנת התלקחות, תסגור מנוע למינימום מייד!". יורם נפעם, מעולם לא שמע משפט כל כך ארוך בוקע ברצף מפיו של אבינועם, איתו חלק חדר כבר יותר משנה. "יורם, תתעורר!", שמע את אבינועם פונה אליו, "אני מקווה שנשאר לך עוד סרט במצלמה, כדאי שתשב מוכן לצילום, מזומן לך היום הסרט של חייך, סרט של נטישה ראשונה בארץ של המטוס המתקדם של מתי". לראשונה חש יורם בחומרת האירוע, תחושה שהתמזגה עם החשש הבלתי פוסק האם הצליח לצלם את פגיעת הגוף במטוס והתרסקותו.
סגירת המנוע האטה את שטף זרימת הדלק אל אחורי המטוס הפגוע. אבינועם טיפל, דרך הקשר, בהערכות בסיסם לקליטת המטוס. מתי מחה נמרצות בקשר: "אני לא מתכונן לנחות פה בשום מקרה", נשמע קולו. "זה לא הבסיס של המטוס שלי, ואף אחד בבסיס הזה לא ידע לטפל בו, הוא יתקע פה לחודשים אם לא לשנים", המשיך במחאותיו, כילד המוחה על עונשו בפני המורה והוסיף לסיום: "מפקד הטייסת שלקחתי ממנה את המטוס יחנוק אותי אם אני לא מחזיר אותו, זה הסוף של הטיסות שלי אצלו". "אינפנטיל אמיתי", לחש יורם לאבינועם בקשר הפנים, מנסה להסיט את דעתו מתמונות הביזיון הנוראי כשיתברר שהצילום הנדיר לא הצליח. הוא ראה מול עיניו את כל נחקרי טיסות הליווי שעומדים מבוישים בתחקירי יום שישי ונצלבים ע"י כל הפורום, "למה לא בדקת?, למה לא כיוונת?, למה לא דיווחת לטייס?". קולו הרוגע והבטוח של מפקד היחידה שהתערב בקשר מהקרקע שם קץ לוויכוח בנושא מקום הנחיתה. "שיכנו הרעם בנחיתה" חשב, התפלל כשהתארגנו לליווי נחיתת הפגוע. שורת האמבולנסים, כבאיות האש המגושמות הנראות כדינוזאורים קדמוניים העטים על טרפם, ורכב החילוץ למטוסים הפוכים שנראה כגמל, ולכן גם מכונה כך, החזירו את האדרנלין לדמו והוא הכין את המצלמה לנחיתה.
מתרחקים מהמסלול להקפה שתביא אותם לנחיתה, משאירים את מתי ומטוסו נחותים בבטחה על המסלול, ראה את נסיעתו המיוחלת לארה"ב מתרחקת גם היא. "מי שלא מסוגל לצלם את האירוע הכי משמעותי שהיה לנו עם המטוס החדש הזה, אירוע שיזעיק אפילו את האמריקאים לראות מה קרה, איך יהיה מסוגל לשבת בקורס כל כך יוקרתי בחיל-האוויר האמריקאי" שמע בדמיונו את מפקדו.
ביחידה קיבלם קהל רב, ולכן לא התפלאו שחדר התחקירים היה גם הוא עמוס מפה לפה. כשהגיעו בתחקיר לדיווחי הצילום השפיל יורם מבטו וגמגם כפי שלא גמגם מעולם. "לא בטוח שתפשתי את השניה הקריטית בצילום", אמר, "לא ציפיתי להתנהגות המוזרה הזו של הגוף, וגם גלגלנו מטעמי בטחון" הוסיף לתרץ. גם הפרגון עליו חזר אבינועם במהלך התחקיר בציינו שגילוי זרימת הדלק ע"י יורם היא דוגמא לאוויראות יפה, מחמאה עליה חזר גם מפקדם בסיכומו, לא עזר ליורם לצאת ממצבו.
יומיים לאחר הגיחה כשהגיע הטלפון שהסרטים מפותחים, זינק יורם על הרכב הראשון שנקרה בדרכו, ושעט למעבדות בתל-אביב. למפקדו שתהה על בזבוז הזמן, הסביר שחבל שסרטים כל כך חשובים ילכו לאיבוד בידי שליח. כשקיבל את הסרטים במעבדה, עודו גוחן על דלפק הקבלה, פתח את הקופסא ושלף מספר מטרים של סרט מהגליל. הוא התעלם לחלוטין, שלא כמנהגו, מפיזוזיה של היפיפייה שעובדת שם ושהיוותה עילה לרבים וטובים להתנדב לנסוע להביא סרטים. הוא בחן את הסרטים ששלף מהגליל, מצא צילומי שמיים כחולים ומרהיבים, החזיר את הסרטים לאריזה ועזב ללא ברכת שלום. רק ברכב, בדרכו חזרה לבסיס צפו ועלו דמעות של זעם, חרון, בושה וכלימה בעיניו. "פישלת בגדול!", צעק על עצמו בקול, מנצל את היותו לבד ברכב, "הייתה לך הזדמנות פז להוכיח עצמך ואתה פשוט חרבנת אותה", המשיך בהלקאה העצמית, עובר משוטים לעקרבים, "סוף-סוף מצאת מקום שנעים ומעניין לך בו ואתה מקלקל כמו תינוק". ממצמץ בעיניו לשיפור שדה ראייתו המעורפל מדמעות, חזר לתוכחה העצמית, "שניה להחזיק מצלמה מיוצבת אתה לא מסוגל. אתה טוב בדיבורים וקשקושים, אבל כשמגיעים למעשים, אתה פשוט גרוטאה! לך תלמד מדעי החברה או מדעי הרוח במקום להיות מהנדס נפלול...".
בכניסה ליחידה מצא את מפקדו עומד יחד עם קצין הפרוייקט מהמטה תחת עץ הפיקוס הכבד, ועוד לפני שחצה את גשרון הבטון המקשר בין מגרש החניה למבנים, קראו לו: "נו, איך יצאו הסרטים?!". יורם השפיל מבטו, התנודד כשיכור על הגשרון, נתן את חבילת הסרטים לקצין הפרוייקט לבדיקה חוזרת ומלמל: "לא נראה לי שהצדקתי את קיומי בצילומים אלה".
שבועיים לאחר מכן הגיעו האמריקאים לתחקיר משותף. יורם התמקם בשורות האחרונות באולם, קרוב לדלת. לאחר שהוצגו השקפים המתארים את האירוע תוך התמקדות בנתוני הטיסה, הגיע שלב הקרנת הסרטים.
יורם התכווץ בכיסאו וישב כשכתפיו שמוטות. הסרט, שהוקרן במהירות הקטנה פי חמישים מזו שצולם במציאות, התחיל עם צילומי שמיים כחולים מרהיבים. שניות מיד לאחר מכן, שניות שבמציאות היו חלקיקי שניה בשל קצב הצילום המהיר, נראה הגוף המוטל משתחרר מהכנף, מפיל אף, מגלגל, ובתוקפנות מפתיעה נתקע בגוף המטוס המטיל. שוב צפו דמעות בעיני יורם. הוא לא שמע את מחמאות האמריקאים לצילום המלווה, הוא ישב שם בפינה ומלמל: "עוד נס במסכת הנסים שלי...".
ראש-העין, יוני 1995