ראלי לתורכיה 2003 – תחרות נחיתות דיוק בינלאומית – מבט אישי
הקדמה אישית: בשנת 1964 השתתפתי באליפות הארץ בטיסני דאון בכפר סירקין. בסיבוב השלישי ברח הטיסן שלי לירדן (שהייתה אז די קרוב). למרות השלט על הטיסן הוא לא חזר עד היום, אבל מאז הפסקתי להשתתף בתחרויות תעופתיות. למרות זאת מצאתי עצמי נרשם לתחרות נחיתות הדיוק שנערכה בהוד ובהדר בעיר האבות העתיקה אפסוס ששמה נודע ברבים בעתיקותיה המרשימות ולא פחות בזכות הבירה שלה (אפס פילזן) וכמובן קבוצת הכדורסל המהוללת שלה.
רקע טכני אישי: תכננתי לצאת לראלי עם ה-CDX המהיר, הטוב והמיטיב והכבד. התאמנתי בשמונה הקפות בהרצלייה בססנה 152 (ולא אכנס לויכוח למי מותר לעשות בהרצלייה "סע ולך" ומה עושה הנוסע במטוס והאם מישהו ששעה לפני כן סיים את הבחינה המעשית שלו יכול להיחשב כטייס בטחון ולא כנוסע...) והריני מוצא עצמי נוטל חלק בתחרות נחיתות בינלאומית על אדמת הגולה. לכשראיתי את קבוצת המעודדות מאיסטנבול עומדת על קווי המסלול ידעתי שאפסו סיכויי. אני לא זוכר את מידות המלבנון הקטנטן שצריך לנחות בו, אבל ברור היה לי שאם אוסף הטבורים (קורקבנים) שם, נפנופי הידיים לקראת הנגיעה, וקפיצותיהן התזזיות, הבעיה העיקרית תהייה במימד האורך ולא הרוחב.
ארגון התחרות: בניצוחו של אלון קובל, השופט הבינלאומי שלנו, ובארגונו של יגאל מירב נקבעו, בזמן שיא של כרבע שעה מתחילת ההרשמה, 6 מקצים של 4 מטוסים ועוד מקצה של 3 מטוסים. בכל מקצה היה לפחות טייס אחד מכל ארץ (תורכיה, יוון, ישראל). כדאי לציין שגם בקרב היוונים הייתה מין תחרות פנימית בין המועדון של כרתים (3 מטוסים למיטב זכרוני), המועדון של סלוניקי, ועוד מטוס מאתונה.
לכל מתחרה יש שלושה ניסיונות כשכל הניסיונות נחשבים לניקוד (לדאבוני, כפי שיסתבר בהמשך). כל ארבעת מטוסי המקצה נמצאים בהקפה בו זמנית, נחיתה, סע ולך, והמטוס הבא נוחת. בזמן הזה המקצה הבא כבר ממתין להתיישרות.
אחרי הנחיתה השלישית, המטוס מסיע לקצה המסלול וממתין שם לכל השאר . כשכולם נחותים, האחרון מפנה מיד וכולם בשיירה לפינוי השני, והמקצה הבא מתיישר ומתחיל בהמראות.
שלושה שופטים (אחד מכל ארץ) בניצוחו היעיל, הסימפטי וכמובן האובייקטיבי של אלון, ממוקמים כל אחד בפס אורכי אחר, וכל ההקפות מנוהלות ברוח טובה ומשעשעת ע"י יגאל מירב שעומד על המסלול עם ICOM בידו (מכשיר קשר נייד וקומפקטי).
התחרות: הערה: כאחראי על המטוס (CAU) השכרתי אותו לעוד שני משתתפים במחיר מופקע (מוכרחים לכסות חלק מההוצאות) ומטוסנו הנאמן זכה לקחת חלק בשלושה מקצים, הראשון, השלישי, והשישי.
במקצה הראשון שימשתי כמשקולת במושב ימין לטייס מאבני היסוד של הפורום. היינו הראשונים שפתחו את התחרות. שלוש הקפות, סימנתי לעצמי נקודות חלשות (חוטי חשמל ועץ ברוש בפיינל) ונהניתי ממראות העיר, העתיקות והנחל שנבחר כתוואי ל"עם הרוח". ניסיתי להתרגל גם לאיסטנבוליות המפזזות ונפנפתי להם עם הצעיף שקיבלו משתתפי הראלי (על נושא ה"גודיס" בראלי יבוא ספור עצמאי). נתתי לטייס עצות אחיתופל משום שסך הכל אין לשכוח שאנחנו מתחרים...
לאחר המקצה רצתי לאזור השיפוט והבאתי מים ושתייה קרה לשופטים (אם לא יעזור בטח לא יזיק).
המראתי ראשון במקצה השלישי. הקפה ופיינל איטי יציב. מדפים בשלושים מעלות, תלוי על המנוע, רוח גב קלה, זברה חולפת, מנוע לסרק והופ שני מטר אחרי הפס הרחב שמזכה באפס נקודות שליליות (הכי טוב) ונוגע בעדינות בפס השני (40 נקודות שליליות בלבד). הערה: עדיף אובר שוט קל על אנדר-שוט קל מבחינת מספר הנקודות, אבל כדי לא להטעות אני משאיר זאת למומחים.
"גדול" מחמיאה לי המשקולת במושב ימין (גם הוא מפעילי הפורום), והשתן והגאווה מתחילים לגאות לכיוון הפרונקל המכונה ראש שעל כתפי.
רוח הגב מתחזקת, אני מגרד את הברוש, נבהל קלות ומוסיף מנוע וחוזר לאלף חמש מאות סל"ד, המסלול עקום, האיסטנבולית עושה שפגט ליד המסלול, אלון מסתכל עליה, השופט היווני שותה מים, הזברה חולפת, מנוע לסרק והמטוס מציף ומציף ומציף, סרט לבן חולף כמטר מתחתי, מלבן ראשון, מלבן שני, מלבן שלישי ואני מטר אחריו אבל בחוץ. 200 נקודות שליליות נוספות למאזני, מבט הבוז בעיניה של הצלמת האיסטנבולית זורק את המצערת קדימה, מדפים עולים ואני באוויר. "קרוב מאוד, אבל בחוץ", נוהמת המשקולת בכסא ימין.
נחיתה שלישית ואחרונה מכריז יגאל לאחר דיווח הפיינל. חולף את הברוש, מלטף מרחוק את חוטי החשמל, רוח הגב לא יציבה, הזברה מתנדנדת, ציר מסלול בסדר, המשקולת לידי מתפללת והמטוס עולה ויורד, מנוע לסרק, והמטוס לא רוצה לשקוע. "הייתי צריך לאכול יותר", חולפת המחשבה בראשי יחד עם הרבוע הלבן המכונה "טנגו" לציון הבול. המטוס לא יורד ושאר הרבועים חולפים גם הם ובדיוק בנקודה הקודמת אני מנגיע את המטוס. אני מחזיק את המצערת אחורה שהבוז של הצופים לא יזרוק אותה קדימה לעוד הקפה. "מה הייתי צריך את השטות הזאת?!", אני מתבכיין. "העיקר ההשתתפות", מרגיע אותי הלוזר הפנימי. אני מתעטף בצעיף כברעלה ומסיע חזרה בשביל לראות במקצה אחר כך את דרור מלמד את כולם פרק בהלכות נחיתות. מטר אחד פחות והיו לו שני בולים...
סכום: ארגון מדהים ביעילותו וברוח הטובה בה נעשה. האווירה סביב המסלול ובמועדון נהדרת. קושרים קשרים שהלכו והתהדקו במהלך המסע עם ידידינו היווניים ועם חברינו מאנקרה, וכמובן שיפוט מקצועי ומהימן. אלון קובל, שעמד שלוש שעות בשמש הקופחת לא מאבד את ההומור, מקפיד על מילוי מדויק של התוצאות ומסרב לקבל שלמונים, אתננים וסתם שוחד להטיית התוצאות.
סיימנו, אכלנו ויצאנו לתור את חורבות אפסוס כשהתורכים שבאו רק לשבת-ראשון, טסים להם לארוחת צהריים בבודרום (בהמשך לאורך החוף).
"והעיקר מצב רוח ושירה", שיר ישראלי נפוץ.
ראלי לתורכיה 2003 – תחרות נחיתות דיוק בינלאומית – מבט אישי
הקדמה אישית: בשנת 1964 השתתפתי באליפות הארץ בטיסני דאון בכפר סירקין. בסיבוב השלישי ברח הטיסן שלי לירדן (שהייתה אז די קרוב). למרות השלט על הטיסן הוא לא חזר עד היום, אבל מאז הפסקתי להשתתף בתחרויות תעופתיות. למרות זאת מצאתי עצמי נרשם לתחרות נחיתות הדיוק שנערכה בהוד ובהדר בעיר האבות העתיקה אפסוס ששמה נודע ברבים בעתיקותיה המרשימות ולא פחות בזכות הבירה שלה (אפס פילזן) וכמובן קבוצת הכדורסל המהוללת שלה.
רקע טכני אישי: תכננתי לצאת לראלי עם ה-CDX המהיר, הטוב והמיטיב והכבד. התאמנתי בשמונה הקפות בהרצלייה בססנה 152 (ולא אכנס לויכוח למי מותר לעשות בהרצלייה "סע ולך" ומה עושה הנוסע במטוס והאם מישהו ששעה לפני כן סיים את הבחינה המעשית שלו יכול להיחשב כטייס בטחון ולא כנוסע...) והריני מוצא עצמי נוטל חלק בתחרות נחיתות בינלאומית על אדמת הגולה. לכשראיתי את קבוצת המעודדות מאיסטנבול עומדת על קווי המסלול ידעתי שאפסו סיכויי. אני לא זוכר את מידות המלבנון הקטנטן שצריך לנחות בו, אבל ברור היה לי שאם אוסף הטבורים (קורקבנים) שם, נפנופי הידיים לקראת הנגיעה, וקפיצותיהן התזזיות, הבעיה העיקרית תהייה במימד האורך ולא הרוחב.
ארגון התחרות: בניצוחו של אלון קובל, השופט הבינלאומי שלנו, ובארגונו של יגאל מירב נקבעו, בזמן שיא של כרבע שעה מתחילת ההרשמה, 6 מקצים של 4 מטוסים ועוד מקצה של 3 מטוסים. בכל מקצה היה לפחות טייס אחד מכל ארץ (תורכיה, יוון, ישראל). כדאי לציין שגם בקרב היוונים הייתה מין תחרות פנימית בין המועדון של כרתים (3 מטוסים למיטב זכרוני), המועדון של סלוניקי, ועוד מטוס מאתונה.
לכל מתחרה יש שלושה ניסיונות כשכל הניסיונות נחשבים לניקוד (לדאבוני, כפי שיסתבר בהמשך). כל ארבעת מטוסי המקצה נמצאים בהקפה בו זמנית, נחיתה, סע ולך, והמטוס הבא נוחת. בזמן הזה המקצה הבא כבר ממתין להתיישרות.
אחרי הנחיתה השלישית, המטוס מסיע לקצה המסלול וממתין שם לכל השאר . כשכולם נחותים, האחרון מפנה מיד וכולם בשיירה לפינוי השני, והמקצה הבא מתיישר ומתחיל בהמראות.
שלושה שופטים (אחד מכל ארץ) בניצוחו היעיל, הסימפטי וכמובן האובייקטיבי של אלון, ממוקמים כל אחד בפס אורכי אחר, וכל ההקפות מנוהלות ברוח טובה ומשעשעת ע"י יגאל מירב שעומד על המסלול עם ICOM בידו (מכשיר קשר נייד וקומפקטי).
התחרות: הערה: כאחראי על המטוס (CAU) השכרתי אותו לעוד שני משתתפים במחיר מופקע (מוכרחים לכסות חלק מההוצאות) ומטוסנו הנאמן זכה לקחת חלק בשלושה מקצים, הראשון, השלישי, והשישי.
במקצה הראשון שימשתי כמשקולת במושב ימין לטייס מאבני היסוד של הפורום. היינו הראשונים שפתחו את התחרות. שלוש הקפות, סימנתי לעצמי נקודות חלשות (חוטי חשמל ועץ ברוש בפיינל) ונהניתי ממראות העיר, העתיקות והנחל שנבחר כתוואי ל"עם הרוח". ניסיתי להתרגל גם לאיסטנבוליות המפזזות ונפנפתי להם עם הצעיף שקיבלו משתתפי הראלי (על נושא ה"גודיס" בראלי יבוא ספור עצמאי). נתתי לטייס עצות אחיתופל משום שסך הכל אין לשכוח שאנחנו מתחרים...
לאחר המקצה רצתי לאזור השיפוט והבאתי מים ושתייה קרה לשופטים (אם לא יעזור בטח לא יזיק).
המראתי ראשון במקצה השלישי. הקפה ופיינל איטי יציב. מדפים בשלושים מעלות, תלוי על המנוע, רוח גב קלה, זברה חולפת, מנוע לסרק והופ שני מטר אחרי הפס הרחב שמזכה באפס נקודות שליליות (הכי טוב) ונוגע בעדינות בפס השני (40 נקודות שליליות בלבד). הערה: עדיף אובר שוט קל על אנדר-שוט קל מבחינת מספר הנקודות, אבל כדי לא להטעות אני משאיר זאת למומחים.
"גדול" מחמיאה לי המשקולת במושב ימין (גם הוא מפעילי הפורום), והשתן והגאווה מתחילים לגאות לכיוון הפרונקל המכונה ראש שעל כתפי.
רוח הגב מתחזקת, אני מגרד את הברוש, נבהל קלות ומוסיף מנוע וחוזר לאלף חמש מאות סל"ד, המסלול עקום, האיסטנבולית עושה שפגט ליד המסלול, אלון מסתכל עליה, השופט היווני שותה מים, הזברה חולפת, מנוע לסרק והמטוס מציף ומציף ומציף, סרט לבן חולף כמטר מתחתי, מלבן ראשון, מלבן שני, מלבן שלישי ואני מטר אחריו אבל בחוץ. 200 נקודות שליליות נוספות למאזני, מבט הבוז בעיניה של הצלמת האיסטנבולית זורק את המצערת קדימה, מדפים עולים ואני באוויר. "קרוב מאוד, אבל בחוץ", נוהמת המשקולת בכסא ימין.
נחיתה שלישית ואחרונה מכריז יגאל לאחר דיווח הפיינל. חולף את הברוש, מלטף מרחוק את חוטי החשמל, רוח הגב לא יציבה, הזברה מתנדנדת, ציר מסלול בסדר, המשקולת לידי מתפללת והמטוס עולה ויורד, מנוע לסרק, והמטוס לא רוצה לשקוע. "הייתי צריך לאכול יותר", חולפת המחשבה בראשי יחד עם הרבוע הלבן המכונה "טנגו" לציון הבול. המטוס לא יורד ושאר הרבועים חולפים גם הם ובדיוק בנקודה הקודמת אני מנגיע את המטוס. אני מחזיק את המצערת אחורה שהבוז של הצופים לא יזרוק אותה קדימה לעוד הקפה. "מה הייתי צריך את השטות הזאת?!", אני מתבכיין. "העיקר ההשתתפות", מרגיע אותי הלוזר הפנימי. אני מתעטף בצעיף כברעלה ומסיע חזרה בשביל לראות במקצה אחר כך את דרור מלמד את כולם פרק בהלכות נחיתות. מטר אחד פחות והיו לו שני בולים...
סכום: ארגון מדהים ביעילותו וברוח הטובה בה נעשה. האווירה סביב המסלול ובמועדון נהדרת. קושרים קשרים שהלכו והתהדקו במהלך המסע עם ידידינו היווניים ועם חברינו מאנקרה, וכמובן שיפוט מקצועי ומהימן. אלון קובל, שעמד שלוש שעות בשמש הקופחת לא מאבד את ההומור, מקפיד על מילוי מדויק של התוצאות ומסרב לקבל שלמונים, אתננים וסתם שוחד להטיית התוצאות.
סיימנו, אכלנו ויצאנו לתור את חורבות אפסוס כשהתורכים שבאו רק לשבת-ראשון, טסים להם לארוחת צהריים בבודרום (בהמשך לאורך החוף).
"והעיקר מצב רוח ושירה", שיר ישראלי נפוץ.