לראות אותו בפרופיל כשהוא מטיס
כמו שלא ניתן לבחור את החותן והחותנת, את הכלות לבניך או את החתנים לבנותיך, כך קשה הדבר עם חברים קרובים. אז מה אתה אמור לעשות אם ידידך הטוב מוצא "קלפטה" רצינית (קליפה בעברית תקנית) שלא נותנת לשניכם לבלות בחברותא בעיסוק שאת שניכם הוא אולי הכי מהנה.
כך הרגשתי כשנועה הצטרפה אלינו לטיסות תרגול בהנמכות בלילה בנתב"ג, שנינו במושב האחורי של ססנה 172 (CEH הזכור לטוב) וידידי ורעי, בן-זוגה, אילן, מאכלס את מושב שמאל מקדימה כשמדריך במושב ימין. לא חלילה שסבלתי מחיבוקיה, ולמען האמת גם התכרבלותה (או אולי התמרחותה עלי זה תיאור יותר מדויק), גרמו לי להנאה, אבל האנחות בכל הטיית כנף קלה, ציפורניה הננעצות בעורפי בכל סגירת מנוע קלה המלווה בהנמכה (3 מעלות מרבי…) טיפסו אט אט על עצבי הבטון שלי.
השניים חילקו דירה בסמוך לדירתי, אותה חילקתי אני עם עוד שלוש פיזיותרפיסטיות, אחת מהן בת-זוגתי באותם ימים עליזים של טרום נישואיי. נכון שהיה לידידי אילן רקורד שאין להתפאר בו בנושא בנות זוג, והאגדות ספרו שפעם הוא אפילו הפיץ הזמנות לחתונתו שבוטלה כשבוע לפני המועד, ולכן ניתן אולי להסביר את לחצה של נועה לנישואיהם ואת חששותיה לתת לו לצאת לטיסות משותפות איתי (זה מה שנקרא "רע שם רע משמן רע" וזה גורלו של מי שכל חטאו הוא דירת הסטודנטים שלו…).
הקרבה הגיאוגרפית של שני הזוגות יחד עם אהבת הטיסה המשותפת לשני הסמרטוטים יצרה יחסים מיוחדים וחבריים בינינו וכך מצאנו עצמנו ארבעתנו, אילן ונועה, אני וזוגתי טסים בבוקר שבת אביבי לחיפה ב-CEH. בחיפה תכננו להוריד את הקלפטה ואת זוגתי המקסימה והגזעית (לך תדע, אולי הוא קוראת את זה במקרה, או מישהו מהפורום מלשין בפניה…) ולאסוף זוג חברים אחר לטיסה לראש הנקרה ולעכו. בדרך חזרה לנחות שוב בחיפה, לאסוף אותן ולחזור. נועה התעקשה לשבת מאחורי, "לראות את אילנל'ה שלה בפרופיל כשהוא מטיס" היה הנימוק. מאחר וסדר הישיבה אמור לשרת אותי בהמשך אני חוזר ומבהיר. אילן בתפקיד הטייס הראשי בכסא שמאל, אני בתור טייס בטחון בכסא ימין, זוגתי במושב האחורי משמאל מאחורי אילן, ונועהל'ה המתוקה והחיננית מאחורי, באלכסון מאילן.
עד היום קשה לי מאוד להעריך רמתו של טייס. הקריטריונים לא ברורים והמשפט "טייס טוב" הוא כללי מדי למי שאמון על משנה הנדסית סדורה. זאת בניגוד להערכתי המקצועית את טייסי הניסוי איתם טסתי. כאן פיתחתי לי במהלך ביה"ס לניסויי טיסה קריטריונים מוצקים המשמשים אותי עד עצם היום הזה. דיוק ההתייצבות בנתונים, קצב ההגעה לנתונים הנדרשים, סיוע בתכנון הניסוי ובהשגת מטרת הגיחה, עבודת צוות ועוד. כמובן שגם הסעיף הפרטי אישי שלי האם נתן לי הטייס להחזיק בהגאים ולהרגיש את המטוס או התופעה הנבחנת מופיע ברשימה מכובדת זו. ולמרות ההסתייגויות הרי לעניות דעתי אילן היה אחד מהטובים שפגשתי. בימי קדם, כשרצה אילן לצאת לקורס טיס סרב קיבוצו לאשר. כבר היה מישהו מהשנתון שלו מהקיבוץ השכן שיצא והמכסה הייתה מלאה (קשה להאמין בימינו אלו ברמת הבולשביקיות ששררה אז בתנועה הקיבוצית בכלל ובקיבוץ הארצי בפרט…). כנווט טילי נ"ט נחשב אילן כתופעה חריגה. אפילו המדריכים הצרפתים של אותם ימים לא הסתירו את התפעלותם מיכולותיו המוטוריות. יחד עם זאת הוא טס במיטב כספו וכעובד שכיר היה מוגבל יחסית בכמות. אולי זו הסיבה לשילוב המנצח של שנינו, אני הבאתי את האומץ ורוח הקרב והוא את המקצועיות.
חלפנו את חדרה בכיוון צפון כשערבול או אולי חתחות של מזג אוויר נאה תקף אותנו (CAT בלשון המקצועית). זה החל כמו נסיעה על כביש משובש והתגבר והפך לשיט על חסקה בים עם גלים בינוניים. שום דבר מכוון מצידי. סיימתי לדווח חדרה, הצצתי בתחנות הכוח שעוד לא נבנו, נפנפתי שלום לכרכור ולפרדס חנה מימיננו, כשהאזעקה החלה לפעול. לא רבותי, לא אזעקת הזדקרות, גם לא היה זה ה"כומר" שמודיע שטילי נ"מ שוגרו עלינו, אפילו לא התראת סל"ד נמוך עם גלגלים מעלה הנהוג במטוסי הכן המתקפל. זו הייתה נועהלה שהוכיחה, או ליתר דיוק הפריכה את ההנחה הרווחת שעוצמת הקול היא פונקציה של גודל החזה (ציינתי עובדה זו בעבר בסיפורי על הטיסה בדגט…). "אני משותקת!!!", בקעה הזעקה מהמושב האחורי. "הצילו! אני לא מרגישה את הידיים והרגליים!", התרומם הקול ועבר במגמת עליה את מאה ועשרים הדציבלים. מאחר ואוזניות לא היו נפוצות באותם ימי קדם, הרי שאוזני האמונות בירי ארטילרי מסיבי עברו למוד הצפצוף הסטנדרטי. מבט לאחור גילה לי את זוגתי בהתקפת צחוק היסטרית עד כדי החנקות. אילן העביר לי את השליטה הבלעדית במטוס (הרי בדיוק בשביל זה יש צורך בטייס בטחון), השתחרר מרצועותיו ונפנה לטפל ביפיופה שלו.
החיתחות במטוס גבר. "אתה עושה את זה בכוונה!!!", צעקה המשותקת לעברי, ואילן בשלווה סטואית מרגיע: "תירגעי חמודל'ה, זה מיד יעבור, זה קרה לך גם בבחינות הגמר באוניברסיטה", רעמי הצחוק של זוגתי מלווים בדמעות הזולגות על לחייה המקסימות היוו רקע מוסיקלי שקט לסערה המתחוללת. "תראי חמודה", אומר לה אילן כשהוא מעביר את יד ימינו מעל יד שמאלי האוחזת במצערת ומלטף אותה קלות, "הנה זיכרון יעקוב שם על ההר, ותראי איזה יופי החוף של מעגן מיכאל". הזעקות עולות בעוצמה ועולות בתדר. עכשיו אני במצוקה. אני פונה לזוגתי ואומר לה או ליתר דיוק נובח: "תעשי משהו, בשביל מה את פיזיותרפיסטית!", וחוזר לטפל במטוס בעדינות הראויה לו. זוגתי מתעשתת. "תקפלי רגליים" היא מורה לה "ותיישרי". שתי רגליים נשיות וחטובות בועטות בראשי מאחור. אני נוטה קדימה, המטוס מוריד אף קלות. הרגליים מתקפלות לאחור ומתיישרות פעם נוספת, עוד בעיטה אצלי בפרונקל המכונה ראש ושוב המטוס מוריד אף בפראות. "בכוונה אתה עושה לי את זה!", צורחת הכרוכיה, "אתה שונא אותי! אתה מקנא שאילן אוהב אותי יותר משהוא אוהב אותך. בגלל זה אתה מסית אותו נגדי שלא יתחתן איתי". עכשיו גם אני התחלתי להתעצבן. למען האמת לא למדתי לטוס אף פעם בתנאי רעש שכאלו. הטתי כנפיים לצד והתחלתי מחפש בריכת דגים שאפשר יהיה להשליכה שם. "הנה!!!" שאגה, "אתה עוד פעם עושה את זה בכוונה", ומיד חזר הפזמון באורטוריה: "אני משותקת, אני לא מרגישה את הידיים, הרגליים וגם את השפתיים והפה".
הנמכתי לאלף רגל, "בשמונה מאות אני משליך אותה מהמטוס", קיבלתי החלטה מקדימה בטיחותית. "לא ניתן לטוס כך. היא ממש סיכון בטיחותי". בין הבונים או אולי נחשולים לנווה ים מצאתי את בריכת הדגים המתאימה, נוצצת בכחול עמוק. כשרגליה פתוחות בתנוחה גניקולוגית ומונחות על כתפי, רגל על כל כתף, פניתי לאחור, מביא את גבי למגבלת הצידוד, וצעקתי: "תקשיבי חמודלה, נועה מתוקה שלי. אם את לא סותמת את הפה אני משליך אותך כרגע לבריכת הדגים הזו למטה", ובלי לפנות חזרה הורדתי כנף נמרצות להראות לה את בריכת הדגים המיועדת.
איומי החטיא כנראה את מטרתו. הזעקות הפכו ליבבות בעוצמות קשות לתיאור. אילן הרגיע: "את זוכרת באוניברסיטה שזה עבר ויצאת בסדר בסוף", הוא מנסה, והיא זועקת, מתפתלת, רוטנת, בועטת, וצועקת: "אבל אז לא היה לי מחזור ועכשיו יש!". "הגרויסע גליק", אני חושב, " אולי היא חשבה שהיא בהריון וזה יגרום לו להתחתן איתה, והופעת המחזור סימלה את קץ האשליה…", חלפה סברה במוחי כשעין הוד חולפת מימיני. "יקירתי!" אני פונה לזוגתי בתחינה, רואה את הקשת של בתי מושב מגדים חולפת תחתנו, "אם את לא משתיקה אותה כרגע אני מתרסק בנחיתה". ייתכן שסבר פני הרציני, או אולי נימת התחינה שבקולי עשו את שלהם. זוגתי התיישרה במושבה, מחקה את החיוך שעל פניה, שיחררה את ידיה מאחיזת רגליה הבועטות של נועה, ופנתה בטון שלא שמעתי עד אז ושמעתי אותו פעם נוספת רק כעשר שנים מאוחר יותר כשבני הכניס מסמרי פלדה לשקע החשמל בבית: "תקשיבי לי טוב נועה!!!", לקחה אוויר והמשיכה: "את בהתקף היסטריה. אם את לא נרגעת כרגע אאלץ להוריד לך סטירת לחי מצלצלת!!". שוב פניתי לאחור ולו גם לראות את זוגתי מחזירה את השליטה במצב. נועה השתתקה לשנייה שנתנה לנו זמן לחשוב שהאיום נשא פרי, ובמשנה מרץ פצחה ביבבה: "גם את נגדי, גם את שונאת אותי". מזל שהייתי מסובב לאחור כי זה היה אירוע חד פעמי שחבל היה להחמיצו. ללא התראה מוקדמת התרוממה יד ימין של זוגתי והנחיתה סטירת לחי מצלצלת על לחיה השמאלית של נועה. השתרר שקט.
נחתנו בחיפה, כלומר אילן נחת ואני ניגבתי את הזעה. לקחנו את הזוג הממתין וזוגתי ונועה נשארו בשדה. השקט בטיסה כמעט החריש את אוזני. בדרכנו חזרה עלו בתוהו כל הניסיונות, של זוגתי בשלב הראשון, ושל שלושתנו בשלב השני, לשכנע את נועה שהיא וזוגתי יחזרו הביתה במונית. "השתגעת?!", היא התפלאה, "שאני לא אקח חלק בחוויה כל כך חשובה ומשמעותית בחייו של אילן אהובי?! בשום פנים ואופן לא!!!".
אילן הבטיח לי שלוש טיסות על חשבונו בתנאי שאנחנו לא משאירים אותו לבד איתה לטוס הביתה. בריכת הדגים ליד מעגן מיכאל נשארה לא מאוישת….
לראות אותו בפרופיל כשהוא מטיס
כמו שלא ניתן לבחור את החותן והחותנת, את הכלות לבניך או את החתנים לבנותיך, כך קשה הדבר עם חברים קרובים. אז מה אתה אמור לעשות אם ידידך הטוב מוצא "קלפטה" רצינית (קליפה בעברית תקנית) שלא נותנת לשניכם לבלות בחברותא בעיסוק שאת שניכם הוא אולי הכי מהנה.
כך הרגשתי כשנועה הצטרפה אלינו לטיסות תרגול בהנמכות בלילה בנתב"ג, שנינו במושב האחורי של ססנה 172 (CEH הזכור לטוב) וידידי ורעי, בן-זוגה, אילן, מאכלס את מושב שמאל מקדימה כשמדריך במושב ימין. לא חלילה שסבלתי מחיבוקיה, ולמען האמת גם התכרבלותה (או אולי התמרחותה עלי זה תיאור יותר מדויק), גרמו לי להנאה, אבל האנחות בכל הטיית כנף קלה, ציפורניה הננעצות בעורפי בכל סגירת מנוע קלה המלווה בהנמכה (3 מעלות מרבי…) טיפסו אט אט על עצבי הבטון שלי.
השניים חילקו דירה בסמוך לדירתי, אותה חילקתי אני עם עוד שלוש פיזיותרפיסטיות, אחת מהן בת-זוגתי באותם ימים עליזים של טרום נישואיי. נכון שהיה לידידי אילן רקורד שאין להתפאר בו בנושא בנות זוג, והאגדות ספרו שפעם הוא אפילו הפיץ הזמנות לחתונתו שבוטלה כשבוע לפני המועד, ולכן ניתן אולי להסביר את לחצה של נועה לנישואיהם ואת חששותיה לתת לו לצאת לטיסות משותפות איתי (זה מה שנקרא "רע שם רע משמן רע" וזה גורלו של מי שכל חטאו הוא דירת הסטודנטים שלו…).
הקרבה הגיאוגרפית של שני הזוגות יחד עם אהבת הטיסה המשותפת לשני הסמרטוטים יצרה יחסים מיוחדים וחבריים בינינו וכך מצאנו עצמנו ארבעתנו, אילן ונועה, אני וזוגתי טסים בבוקר שבת אביבי לחיפה ב-CEH. בחיפה תכננו להוריד את הקלפטה ואת זוגתי המקסימה והגזעית (לך תדע, אולי הוא קוראת את זה במקרה, או מישהו מהפורום מלשין בפניה…) ולאסוף זוג חברים אחר לטיסה לראש הנקרה ולעכו. בדרך חזרה לנחות שוב בחיפה, לאסוף אותן ולחזור. נועה התעקשה לשבת מאחורי, "לראות את אילנל'ה שלה בפרופיל כשהוא מטיס" היה הנימוק. מאחר וסדר הישיבה אמור לשרת אותי בהמשך אני חוזר ומבהיר. אילן בתפקיד הטייס הראשי בכסא שמאל, אני בתור טייס בטחון בכסא ימין, זוגתי במושב האחורי משמאל מאחורי אילן, ונועהל'ה המתוקה והחיננית מאחורי, באלכסון מאילן.
עד היום קשה לי מאוד להעריך רמתו של טייס. הקריטריונים לא ברורים והמשפט "טייס טוב" הוא כללי מדי למי שאמון על משנה הנדסית סדורה. זאת בניגוד להערכתי המקצועית את טייסי הניסוי איתם טסתי. כאן פיתחתי לי במהלך ביה"ס לניסויי טיסה קריטריונים מוצקים המשמשים אותי עד עצם היום הזה. דיוק ההתייצבות בנתונים, קצב ההגעה לנתונים הנדרשים, סיוע בתכנון הניסוי ובהשגת מטרת הגיחה, עבודת צוות ועוד. כמובן שגם הסעיף הפרטי אישי שלי האם נתן לי הטייס להחזיק בהגאים ולהרגיש את המטוס או התופעה הנבחנת מופיע ברשימה מכובדת זו. ולמרות ההסתייגויות הרי לעניות דעתי אילן היה אחד מהטובים שפגשתי. בימי קדם, כשרצה אילן לצאת לקורס טיס סרב קיבוצו לאשר. כבר היה מישהו מהשנתון שלו מהקיבוץ השכן שיצא והמכסה הייתה מלאה (קשה להאמין בימינו אלו ברמת הבולשביקיות ששררה אז בתנועה הקיבוצית בכלל ובקיבוץ הארצי בפרט…). כנווט טילי נ"ט נחשב אילן כתופעה חריגה. אפילו המדריכים הצרפתים של אותם ימים לא הסתירו את התפעלותם מיכולותיו המוטוריות. יחד עם זאת הוא טס במיטב כספו וכעובד שכיר היה מוגבל יחסית בכמות. אולי זו הסיבה לשילוב המנצח של שנינו, אני הבאתי את האומץ ורוח הקרב והוא את המקצועיות.
חלפנו את חדרה בכיוון צפון כשערבול או אולי חתחות של מזג אוויר נאה תקף אותנו (CAT בלשון המקצועית). זה החל כמו נסיעה על כביש משובש והתגבר והפך לשיט על חסקה בים עם גלים בינוניים. שום דבר מכוון מצידי. סיימתי לדווח חדרה, הצצתי בתחנות הכוח שעוד לא נבנו, נפנפתי שלום לכרכור ולפרדס חנה מימיננו, כשהאזעקה החלה לפעול. לא רבותי, לא אזעקת הזדקרות, גם לא היה זה ה"כומר" שמודיע שטילי נ"מ שוגרו עלינו, אפילו לא התראת סל"ד נמוך עם גלגלים מעלה הנהוג במטוסי הכן המתקפל. זו הייתה נועהלה שהוכיחה, או ליתר דיוק הפריכה את ההנחה הרווחת שעוצמת הקול היא פונקציה של גודל החזה (ציינתי עובדה זו בעבר בסיפורי על הטיסה בדגט…). "אני משותקת!!!", בקעה הזעקה מהמושב האחורי. "הצילו! אני לא מרגישה את הידיים והרגליים!", התרומם הקול ועבר במגמת עליה את מאה ועשרים הדציבלים. מאחר ואוזניות לא היו נפוצות באותם ימי קדם, הרי שאוזני האמונות בירי ארטילרי מסיבי עברו למוד הצפצוף הסטנדרטי. מבט לאחור גילה לי את זוגתי בהתקפת צחוק היסטרית עד כדי החנקות. אילן העביר לי את השליטה הבלעדית במטוס (הרי בדיוק בשביל זה יש צורך בטייס בטחון), השתחרר מרצועותיו ונפנה לטפל ביפיופה שלו.
החיתחות במטוס גבר. "אתה עושה את זה בכוונה!!!", צעקה המשותקת לעברי, ואילן בשלווה סטואית מרגיע: "תירגעי חמודל'ה, זה מיד יעבור, זה קרה לך גם בבחינות הגמר באוניברסיטה", רעמי הצחוק של זוגתי מלווים בדמעות הזולגות על לחייה המקסימות היוו רקע מוסיקלי שקט לסערה המתחוללת. "תראי חמודה", אומר לה אילן כשהוא מעביר את יד ימינו מעל יד שמאלי האוחזת במצערת ומלטף אותה קלות, "הנה זיכרון יעקוב שם על ההר, ותראי איזה יופי החוף של מעגן מיכאל". הזעקות עולות בעוצמה ועולות בתדר. עכשיו אני במצוקה. אני פונה לזוגתי ואומר לה או ליתר דיוק נובח: "תעשי משהו, בשביל מה את פיזיותרפיסטית!", וחוזר לטפל במטוס בעדינות הראויה לו. זוגתי מתעשתת. "תקפלי רגליים" היא מורה לה "ותיישרי". שתי רגליים נשיות וחטובות בועטות בראשי מאחור. אני נוטה קדימה, המטוס מוריד אף קלות. הרגליים מתקפלות לאחור ומתיישרות פעם נוספת, עוד בעיטה אצלי בפרונקל המכונה ראש ושוב המטוס מוריד אף בפראות. "בכוונה אתה עושה לי את זה!", צורחת הכרוכיה, "אתה שונא אותי! אתה מקנא שאילן אוהב אותי יותר משהוא אוהב אותך. בגלל זה אתה מסית אותו נגדי שלא יתחתן איתי". עכשיו גם אני התחלתי להתעצבן. למען האמת לא למדתי לטוס אף פעם בתנאי רעש שכאלו. הטתי כנפיים לצד והתחלתי מחפש בריכת דגים שאפשר יהיה להשליכה שם. "הנה!!!" שאגה, "אתה עוד פעם עושה את זה בכוונה", ומיד חזר הפזמון באורטוריה: "אני משותקת, אני לא מרגישה את הידיים, הרגליים וגם את השפתיים והפה".
הנמכתי לאלף רגל, "בשמונה מאות אני משליך אותה מהמטוס", קיבלתי החלטה מקדימה בטיחותית. "לא ניתן לטוס כך. היא ממש סיכון בטיחותי". בין הבונים או אולי נחשולים לנווה ים מצאתי את בריכת הדגים המתאימה, נוצצת בכחול עמוק. כשרגליה פתוחות בתנוחה גניקולוגית ומונחות על כתפי, רגל על כל כתף, פניתי לאחור, מביא את גבי למגבלת הצידוד, וצעקתי: "תקשיבי חמודלה, נועה מתוקה שלי. אם את לא סותמת את הפה אני משליך אותך כרגע לבריכת הדגים הזו למטה", ובלי לפנות חזרה הורדתי כנף נמרצות להראות לה את בריכת הדגים המיועדת.
איומי החטיא כנראה את מטרתו. הזעקות הפכו ליבבות בעוצמות קשות לתיאור. אילן הרגיע: "את זוכרת באוניברסיטה שזה עבר ויצאת בסדר בסוף", הוא מנסה, והיא זועקת, מתפתלת, רוטנת, בועטת, וצועקת: "אבל אז לא היה לי מחזור ועכשיו יש!". "הגרויסע גליק", אני חושב, " אולי היא חשבה שהיא בהריון וזה יגרום לו להתחתן איתה, והופעת המחזור סימלה את קץ האשליה…", חלפה סברה במוחי כשעין הוד חולפת מימיני. "יקירתי!" אני פונה לזוגתי בתחינה, רואה את הקשת של בתי מושב מגדים חולפת תחתנו, "אם את לא משתיקה אותה כרגע אני מתרסק בנחיתה". ייתכן שסבר פני הרציני, או אולי נימת התחינה שבקולי עשו את שלהם. זוגתי התיישרה במושבה, מחקה את החיוך שעל פניה, שיחררה את ידיה מאחיזת רגליה הבועטות של נועה, ופנתה בטון שלא שמעתי עד אז ושמעתי אותו פעם נוספת רק כעשר שנים מאוחר יותר כשבני הכניס מסמרי פלדה לשקע החשמל בבית: "תקשיבי לי טוב נועה!!!", לקחה אוויר והמשיכה: "את בהתקף היסטריה. אם את לא נרגעת כרגע אאלץ להוריד לך סטירת לחי מצלצלת!!". שוב פניתי לאחור ולו גם לראות את זוגתי מחזירה את השליטה במצב. נועה השתתקה לשנייה שנתנה לנו זמן לחשוב שהאיום נשא פרי, ובמשנה מרץ פצחה ביבבה: "גם את נגדי, גם את שונאת אותי". מזל שהייתי מסובב לאחור כי זה היה אירוע חד פעמי שחבל היה להחמיצו. ללא התראה מוקדמת התרוממה יד ימין של זוגתי והנחיתה סטירת לחי מצלצלת על לחיה השמאלית של נועה. השתרר שקט.
נחתנו בחיפה, כלומר אילן נחת ואני ניגבתי את הזעה. לקחנו את הזוג הממתין וזוגתי ונועה נשארו בשדה. השקט בטיסה כמעט החריש את אוזני. בדרכנו חזרה עלו בתוהו כל הניסיונות, של זוגתי בשלב הראשון, ושל שלושתנו בשלב השני, לשכנע את נועה שהיא וזוגתי יחזרו הביתה במונית. "השתגעת?!", היא התפלאה, "שאני לא אקח חלק בחוויה כל כך חשובה ומשמעותית בחייו של אילן אהובי?! בשום פנים ואופן לא!!!".
אילן הבטיח לי שלוש טיסות על חשבונו בתנאי שאנחנו לא משאירים אותו לבד איתה לטוס הביתה. בריכת הדגים ליד מעגן מיכאל נשארה לא מאוישת….