סיפורו של בן-מטס נוסטלגי לסאמוס

מבוא:

הצטרפתי לראלי של 6 מטוסים ישראלים שטסו לאי איקריה, אי יווני בים האגאי (על שם איקרוס, בנו של דדלוס, שגרם לתאונת התעופה הראשונה בעולם), בו אמור היה להתקיים כנס בינלאומי של איגוד התעופה היוני. מפאת מזג אוויר קשה, ביטלו את בואם חלק נכבד מהמשלחות. הישראלים הגיעו בייצוג מלא (5 מטוסים – 17 משתתפים). מלבדנו היו שם נציג בריטניה (מטוס 1), חלק מהמשלחת היוונית (2 מטוסים – 4 משתתפים), משלחת גרמנית (מטוס אחד – 2 משתתפים) ומשלחת תורכית (מטוס אחד – 2 משתתפים. הם אגב נאלצו לקצר את שהותם בגלל שלג צפוי מעל אנקרה).

בדרך חזרה הביתה, בין כרתים לרודוס, עברנו כמתוכנן, מעל אי קטן בשם קאמילה. הטייס השני שטס אתנו במטוס (אבנר הלוי) צילם את האי מכיוונים שונים ורק כשהמשכנו בדרכנו לרודוס, לתדלוק, סיפר את הסיפור:

26.4.2003, מאשה ליפשיץ

אניית המעפילים "פנצ'ו" (Pentcho)

תקציר על פי הספר "הביתה – ארבע שנים בדרך לציון - " מאת יהושע הלוי

ב-1939 הנאצים השתלטו על צ'כוסלובקיה ופיצלו אותה לשתי מדינות: צ'כיה וסלובקיה. בירת סלובקיה הייתה (וגם היום היא) ברטיסלאבה. בברטיסלאבה החליט סטודנט צעיר (22) לרפואה, יהושע הלוי, שעסק עד אז בעיקר בארגון עליות העפלה לארץ ישראל, שלא ברור כמה זמן נותר ליהודים להמשיך ולהתארגן ללא הפרעה כדי לצאת מהמקום. הוא החליט להודיע להסתדרות הציונית החדשה (ה"רוויזיוניסטית") שהוא מארגן את האנייה האחרונה שלו, וקיבל אישור לארגן קבוצה של 300 אנשים ולטפל בגביית דמי נסיעה ורכישת אנייה.

בתקופה זו הנאצים (המקומיים) החלו להתגרות ביהודים בגלוי, לנפץ את רכושם ולהכות אותם ברחובות. לא קשה היה לארגן את 300 היהודים לעלייה, אבל בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה. במאמץ גדול הצליחו המארגנים לרכוש באיטליה, בעזרת מתווך יווני שסחט כסף רב מהיהודים שבמצוקה, אוניית גרר קטנה. האונייה הוסבה לרישום בולגרי בשמה החדש "פנצ'ו". האונייה יצאה לדרכה בחודש מאי 1940 בפיקודו של יהושע הלוי.

במשך ארבעה חודשים עשתה האונייה, ללא דגל, את דרכה לאורך נהר הדנובה עד הים השחור, ומשם לים האגאי. בכל מקום הממשלה המקומית חששה להתיר מעבר לאוניית היהודים, אבל בסיוע אנשים טובים קיבלו לבסוף היתרים. בכמה מקרים פשוט התייאשו מההמתנה ופרצו את הדרך קדימה ללא אישור (כולל פריצה אלימה של שער ברזל). למזלם של המעפילים, השלטונות המקומיים חששו להתערב והניחו לאונייה להמשיך בדרכה. תוך קשיים של השגת מים, מזון ודלק, האונייה התגנבה דרך מיצרי הבוספורוס לים האגאי.

התחנה הראשונה הייתה האי סאמוס, אך כיוון שלא היה במקום דלק החליטו להפליג לפיראוס תחת מסווה של דגל בולגרי (בולגריה הייתה אז ניוטרלית). הקהילה היהודית בפיראוס סיפקה להם דלק, מים ומזון והם יצאו לדרך.

הים האגאי סער וגעש, אוניית העץ התנדנדה וב-9 באוקטובר 1940 נבקע צינור בדוד ההסקה של המנוע. מסדינים עשו מפרשים, אבל זרמי הים והרוח כיוונו את האונייה לאי סלעים קטן (כמה מאות מטרים אורכו) בשם "כאמילו ניסי". האונייה נחבטה בסלעי האי, העוגן נתקע (למזלם) בנקיק סלע ומפקד האונייה ארגן פינוי מסודר ומהיר. אוניית העץ לא טבעה מייד ואפשר היה לחלץ ממנה ציוד וחלקים כדי להקל על השהייה באי הקטן. אחד האנשים גילה שמי גשם ניקוו באחד הנקיקים וכך היו להם מים להכנת מרק. מהמפרשים הכינו דגל גדול ועליו ציירו את האותיות SOS, סימן מוסכם ל"הצילו את נפשותינו". המפקד הלוי שיגר סירת הצלה עם חמישה אנשים כדי להזעיק עזרה, אך זו נתקלה בקשיים והגיעה, לאחר תלאות, לאלכסנדריה!

היום השלישי לשהייה באי היה יום הכיפורים, בו טבעה האונייה סופית. הלוי מתאר את הקרשים הבודדים שצפו במקום כ"נוצות בודדות של ציפור שטבעה".

אוניה שחלפה בסמוך לא הבחינה בהם והאנשים התארגנו לשהייה ממושכת. הם הכינו ושילחו על פני הגלים בקבוקים עם מכתבי SOS (אחד מהם נמצא שנים אחר כך במצרים). ביום העשירי נשארה כבר הקצבה של כף מרק אחת לאיש ליום, ומפקד האונייה החליט לשלוח סירת הצלה שנייה להזעיק עזרה. לפתע חלף מעליהם מטוס קטן, בגובה רב, ולא היו בטוחים שראו אותם. אבל הטייס הבחין בסדיני ה-SOS, שב וחג מעל האי בגובה נמוך ופנה לכיוון רודוס. אונייה איטקית הגיעה וחילצה את כולם לרודוס, שם שוכנו הפליטים באיצטדיון הכדורגל המקומי. הם סבלו שם קור ורעב, עד אביב 1941 בו פונו כולם למחנה מעצר בדרום איטליה. הם שהו במחנה המעצר עד סוף 1943, כאשר החיילים הבריטיים כבשו את דרום איטליה והם שוחררו. בהתערבות הסוכנות היהודית הם הועברו ב-1944 לאלכסנדריה ושם, באישור הבריטים, קיבלו אישורים (סרטיפיקטים) לעלייה לארץ.

הבהרות:

התקציר נכתב על ידי אבנר הלוי, בנו של יהושע הלוי, שהנהיג את קהילת המעפילים.

תיעוד מלא של המקרה מצוי בספר "הביתה – ארבע שנים בדרך לציון" / יהושע הלוי.

לא ברור כמה זמן ואיך הגיעה סירת ההצלה "פנצ'ו הקטנה" לאלכסנדריה. בכל אופן, רק כעבור חדשים רבים, כשכבר אבדה התקווה לחייהם, התקבלה הידיעה מהצלב האדום כי הם בחיים ושוכנים בבית חולים באלכסנדריה.

המסע שהחל בברטיסלאבה ב- 18 במאי 1940 הסתיים בלוד ב- 2 ביוני 1944.

מספר הנוסעים שהתחיל עם 400 איש ואישה + 101 איש שהצטרפו במהלך המסע על פני הדנובה הגיע עפ"י הרשימה ל- 530 (כולל ילדים שנולדו בדרך).

האי סאמוס, המוזכר בתקציר שוכן מול האי איקריה,בו התארחנו.

לתמונות בנושא