שליחי מצווה אינם ניזוקים – פרק ג' – או, פיצוי קולינרי לביטול תעופתי

הקדמה: מרוב שאני מתכונן ולומד ומשנן לקראת גמר התעופטריוויה (חידון התנ"ך בתעופה שייערך, אי"ה, ביום חמישי, ה-26 לח.ז. בבית ח"א) נבצר היה ממני להתפנות למלאכת הקודש של הכתיבה.  הבנתי סוף סוף את "נוהלי מטוס אזרחי מיורט ע"י שני בזים" ואני פנוי לכתיבה.  רצ"ב דוח ממצה המהווה קוקטיל ספרותי של האלמנטים הבאים:  פיצוי לביטול המטס לירדן/פטרה (3 טיסות + שבוע במרכז צרפת), שלושה ימי מילואים עם X טיסות במטוס הכי מתקדם בעולם (אחרי האקסטרא) ו-3 טיסות התנדבות ביום העצמאות (עם יתומי צה"ל).  קריאה נעימה ואנא, אל תעבירו למח"א (מפקד ח"א) שמקרקע מיתוסים רק בגלל שספרת גילם היא שלוש פעמים "טוב" בגימטריא.

מבוא:  אחרי שהנקודות ל-GPS הוכנסו, היומן בעבודה פונה, 15 סוללות של וולט וחצי נרכשו, יתדות אלומיניום מזן משובח נארזו ומצאו כבוד בתיק הטיסה, בא ביטול המטס (שהיה למעשה ביטול הביטול של הביטול של הביטול הראשון).

גוף: לא איש כמוני ייתן לזוטות כגון אלו להפיל את רוחו הנישאה והגאה.   "יש למצוא פיצוי הולם", חשבתי ומאחר והמטוסים התפנו, הופעל חוק, "השולף ראשון, טס ראשון".  יצאתי ל"תימן" ב-RG.  (אם לא ירדן, לפחות תימן...).  בעזיבת תימן החליט "קדם" שאני כנראה מל"ט (אולי הגזמתי קצת בדיאטה?!) ושלח אותי לגובה 2 מעל השדה.  נחתנו חזרה בהרצלייה ברוח צד קצת עצבנית ונשבנית.  קטן עלינו.  מזמיני המטוס שאחרינו נבהלו וביטלו טיסתם.  שני הצוותים (לאחר ניכוי מעשר לשומרי הכשרות) הזינו נשמותיהן הטועות במכמני הים ב"גאקו" בהרצליה.  לא רע אבל קצת פלצני לטעמי הגס והבלתי מעודן.  למחרת קינחתי במקצה שיפורים ב"זקן והים" ביפו (בג'בליה ש נקראת היום גבעת-עלייה).  עממי ומשובח.  מההפרש בין שתי המסעדות טסתי  עוד כשלושת רבעי השעה בצ'ירוקי.  טעמו המר של הביטול עדיין לא פג.

בניסיון נוסף לאושש את דכאוני הממושך (שבא לידי ביטוי ביללה "הו הסלע האדום, האדום!!" אחת לשעה) שמנו פעמינו, רעייתי ועבדכם לאזור לימוסין אשר במרכז צרפת.  "האוכל של חבל פריגה והדורדון מפורסם בכל רחבי העולם" כתוב במדריכי הטיולים שברשותנו.  וכך, נאנחנו חמישה ימים בין לימוז' בצפון, אנגלם במערב ופריגה (עם חריגה קטנה לרוקאמדור) בדרום, וקינחנו בעיר האורות במפגש עם פאביאן עמיתתנו אצל טבח בסקי עם 6 מנות.  לו ידעתי שמותיהם הייתי כבר מזמן בעל תואר דוק'.

שבנו לארצנו ואחרי התאוששות קלה מצאתי עצמי במילואים ("מה עשית בשביל מדינה?!", שאל פלאטו שרון....).  אחרי שהפגנתי לפני כחודשיים בביקור של חברי אגודת התעופה טיסה במטוס הכמעט  הכי מתקדם בעולם (לגמרי במקרה), המשכתי את "פרוייקט המילואים שלי".  למי שזכרונו בוגד בו הרי זה אותו ניסוי שהצלחתי לסבך אותו כך שמספר האנשים שמסוגלים להתיר את הפלונטר (וגם מוסמכי המטוס הנ"ל, כמובן) שואף לאפס.

הפצתי דוח של השלב הקודם (קצת מאוחר אבל הרמה מפצה על הלו"ז בעיקר שעיקרי התוצאות המסקנות וההמלצות הופצו מיידית) וסיימתי שלב נוסף בניסוי.  דוח ביניים נוסף בשלבי כתיבה.  יום יבוא ואוכל לתאר בפרטי פרטים כל רגע מרטיט ומרנין מטיסות אלו אך בינתיים אוכל לספר שאחרי שפעם אחת כבר נפגשנו בציפור במהלך הניסוי, הפעם תוכננו הגיחות ליום אחרי חליפת שיא האמ"ץ (אזור מוכה ציפרים על מישקל, אמ"ט, אזור מוכה טילים).   להקת חסידות שהתרשלה בקריאת ההוז"א (הוראות זרוע האוויר לאלה שאינם אמונים על שחב"ץ בבצ"ת הרד"ר) ניסתה להשבית את חדוות ההנמכה לנחיתה כשבגובה 12,000 רגל מעל הבית גרמה לי לשקול אם זיוף הגיל היה שווה את המאמץ.

אך לא ניתן לנהנתנות ולהנאות החיים  לשבש את צלילות מחשבתנו.   ומה עם הקהילה והתרומה למדינה ולחברה?! בוודאי תמהתם.

לשם מה הומצאה טייסת 10 אם לא בכדי לנקות את מצפוננו ולתת לנו הזדמנות לחלוק עם עוד אנשים את העובדה ששפר עלינו גורלנו.

וכך, במקום לנפנף ולמנגל ולהתעצבן בפקקים מצאתי עצמי  "סובל" בשלוש טיסות התנדבות.  לטובת יתומי צה"ל (אחת במסגרת טייסת 10 ועוד שתיים עם יתומים שאירגנתי מיחידת המילואים הנזכרית לעיל).

ה"פואה גרה " (כבד אווז בשפת המקור) וששת המנות של הבסקי שבלסנו בחברת פאביאן התגמדו לנוכח פניהן המחויכות של הנוער שטס.  עם האור שקרן מהם ניתר להאיר את כל רמת-גן לרבות הזרקורים באיצטדיון.

נשאר לחזור להכנות לתעופטריוויה ביום ה' ה-26 לח.ז.

שבוע משובח לכולכם.

יִזְהָר נוֹי