יום שישי ה-13 בחודש הינו יום רגיל, נכון ?
נכתב על ידיDon Childs,תורגם על ידי איציק מה-יפית מתוךFLYING 8.7.2016
I Learned About Flying From That: Fly the Airplane
לאחר השקעה של 20$ בטיסת היכרות, היה לי ברור ללא ספק שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי - לטוס! בית הספר לטיסה היחיד בעיר ציוות אותי עם ג'ורג', מדריך הטיסה הטוב ביותר מאז ומתמיד, לדעתי.
טיסתי הראשונה עם ג'ורג' הייתה ב-6 ביולי, 1978, והיה ברור מהרגע הראשון שהייתה לו תשוקה ללמד. שלא כמו הרבה מדריכי טיסה המלמדים על מנת לאסוף שעות בדרכם לחברות התעופה, ג'ורג' היה קצין בגמלאות מחיל האוויר שהשקיע בהצלחת חניכיו. הוא הדגים קור רוח בעת הטיפול במטוס בכל טיסה, ללא קשר מה התרחש במהלך הטיסה - גורם חשוב, כפי שאווכח בקרוב. לג'ורג' היו כישורי טיסה (באנגלית נשמע טוב יותר: stick-and rudder) והטסה הגיונית, ושיעוריו כללו תמיד עקרונות מעל ומעבר לאימון הטיסה הבסיסי.
בתחילת ההדרכה הוא אימן אותי במספר כישלונות מנוע מדומים, אילץ את יכולתי לשמור על שליטה. לאחר תשעה שיעורים להדרכתי, היסענו למסלול וג'ורג' הודיע לי שהגיע הזמן לסולו. עם חיוך מאוזן לאוזן הוא אמר, "ללא נוכחותי כאן, המטוס יטפס כמו מלאך חולה בית".
הוא לא התלוצץ. לאחר מספר טיסות משותפות נוספות עם ג'ורג'בספר הטיסות שלי, הגיע זמני לעזוב את ההקפה הבטוחה ולצאת לאזור טיסות הסולו. עם עזיבתי את ההקפה, הדרכתו של ג'ורג' הדהדה בראשי. "שמור מהירות... שמור על הכדורית (במד הפנייה והנטייה) הטס תחילה את המטוס". לא היה לי מושג עד כמה מילותיו אלו היו חשובות.
ביום שישי, 13 באוקטובר, 1978, הבוקר שלי היה פנוי לחלוטין, לכן, כמובן, שמתי פעמיי לשדה. המראתי לצפון לכיוון אזור האימונים, נהנה מיום נהדר. כיוון שהרגשתי פחות נוח בהזדקרויות, התחלתי את האימון בהן. בעודי מתאושש מההזדקרות הראשונה, דחפתי את המצערת על מנת לרכוש מהירות. המנוע החל לגמגם ללא התרעה, הגיע לסביבות 1,100 סל"ד. באופן אינסטקטיבי פניתי חזרה לכיוון השדה והתחלתי לחפש את הבעיה. חימום מאייד ובדיקות מגנטו רק הגבירו את לחץ הדם שלי ואת גמגום המנוע. קולו של ג'ורג' הדהד בראשי: "הישאר רגוע... הטס את המטוס".
לפני שהרגשתי, הגעתי ל-2,000 רגל מעל פני הקרקע, בהנמכה איטית נמשכת. ראיתי את השדה בכיוון דרום, אחזתי במקרופון ואמרתי, "מגדל פטריק הנרי, N66542 שישה מייל צפונית, 2,000 רגל, עם תקלת מנוע", כאילו דיבור איתם ייתן מעט ביטחון ואהיה בסדר. המגדל אישר לי נחיתה מיידית ושאל אם ארצה את צוותי החירום בכוננות.
מסלול 20 פיתה אותי להמשיך קדימה. חילחלה בי ההבנה שלא אצליח לעשות זאת; המסלול היה גבוה מידי בשמשה הקדמית. הודעתי למגדל, "איני יכול להגיע לשדה. אני עומד להנחית את המטוס כאן במקום כלשהו". ואז זרקתי את המקרופון על הרצפה. הפקח הגיב אולם לא שמעתי מה אמר. כאחד שגדל באזור, חשבתי על מקומות שהיכרתי בהם אוכל לנחות אולם הבנתי מהר שהאפשרויות שלי אוזלות. "הטס את המטוס, דון, הטס את המטוס!"
הדברים החלו לנוע באיטיות. "מהירות... מהר מדי. האט... התייחס לכדורית... שמור על מצב אף", שמעתי עצמי מדבר בקול רם. זה לא אמור היה לקרות. טסתי מספר חודשים מועט.
הייתי נמוך. לפתע, נפער פתח מאחורי מספר עצים... שדה. כמובן, זה היה מגרש הירידים של המחוז. עצי אורן גבוהים התגלו לפני מעל נתיב הטיסה שלי. בדיקת מהירות: 79 מי"ש, הרבה מעבר לשיעור הנמכה מטבי. כיוונתי לעבר השדה, ובאמצעות עודף המהירות, משכתי את האף מעל העצים, הורדתי מלוא המדפים ל-40 מעלות (תודה לכם, ססנה) והצפתי מטה לשדה. משכתי את מוט ההיגוי לתוך בטני כאילו חיי היו תלויים בכך.
המטוס קיפץ על הקרקע הקשה של צמחייה ועשב גבוה, שחלפו במהירות ליד החלון. בנקודה אחת המטוס קיפץ מעל תעלת שירות חדשה, תוך שימוש בשיפוע העפר שפונה. עצרתי, אבק ולכלוך התערבלו סביב המטוס. ישבתי עוד כשנייה, הזמן כבר לא חלף בתנועה איטית, ברכי רעדו קמעה.
המנוע עצר כאילו שמח להשתחרר מפעולתו הבלתי טבעית. יצאתי החוצה תוך ניתוק המצבר והמגנטו. שמעתי כבאית מיללת במורד הדרך המהירה בסמוך לשדה, אולם הצופר דעך במרחקים; היא לא הגיעה למקום.
מתקין קווי טלפון הגיע אלי במרוצה. "אתה בסדר?" הוא אמר שהיה על עמוד במסלול הטיסה שלי וצפה במטוס טס מעל הכביש, עצים והעמוד שלו, חשב שאתקל בו שם במקום בשדה. המגדל כנראה קרא לכולם תחת השמש כיוון שלפני שהבחנתי, ה-FAA, המדריך שלי, מכונאי בית הספר ומספר ידידים הופיעו. התברר שצילינדר מס' 3 במנוע "שאב שסתום". ה-FAA שאל אותי מספר שאלות ועזב. המכונאי תיקן את המנוע בשדה. הם גדעו שני עצים, דחפו את המטוס לקצה המרוחק של השדה, הניעו אותו והטיסו אותו חזרה לשדה התעופה.
שמתם לב קודם בסיפור שזה היה יום שישי ה-13 בחודש. לא מאמין באמונות טפלות, טסתי שוב למחרת - רק כדי להיות בטוח - כשעצתו של ג'ורג', "הטס את המטוס", מהדהדת במוחי.