כמחווה למשה מנחמי ז"ל - מחלוצי התעופה במדינת ישראל - שנפטר אתמול ממחלה קשה, החלטנו לפרסם ראיון אותו ערכתי עם מנחמי ז"ל בדצמבר 2006. מבט קצר על ההיסטוריה של האיש המיוחד הזה ודרכה על היסטוריה של התעופה האזרחית במדינה.
מנחמי, כולם מכירים אותך אבל לא הרבה יודעים שהיסטורית התעופה שלך נושקת לקום המדינה. איך התחלת? מאז שאני זוכר את עצמי עסקתי במשהו שקשור לאוויר. ב-1952 התחלתי בבניית והטסת טיסנים בגדנ"ע אוויר ובאיזה שהוא שלב אפילו הייתי אלוף הארץ בטיסנים. יותר מאוחר עסקתי גם בדאייה, ואפילו ליד הבית. בקיצור, מאז ומתמיד הייתי קשור איך שהוא לאוויר.
בעקרון את רישיון הטיס שלי עשיתי בקלוב התעופה. באותה תקופה מילאתי תפקיד של אחראי מחוז הצפון ביחידה שיעודה היה הכשרתם של בני נוער לקורס טיס בגדנ"ע אוויר. באותה תקופה קלוב התעופה "חילק" שעות טיסה ללימוד. הצלחתי לאסוף לעצמי קרוב ל-20 שעות מתנה מהקלוב ולמדתי טיסה. הלימודים עצמם התבצעו מהרצליה על מטוסי פייפר. כשסיימתי את הלימודים והגעתי לשלב המבחן המעשי, ביצעתי אותו בשדה דב. לכל מי שמכיר את האזור כיום אני יכול לספר כי שדה דב של אז היה בעקרון מסלול מוקף בחולות. באותה תקופה לא היו מבנים ומגדלים מסביב לשדה.
איך היו המבחנים של אז? פגשתי בשדה את הבוחן שלי, מי שהיה בזמנו מנהל השדה ובשעות הפנאי גם בחן טייסים. המבחן התחיל בחלק תיאורטי שהיה משהו בסגנון " מה המשמעות של אור אדום ושל אור ירוק" ומשעניתי נכון, הוא הודיע לי בו במקום כי עברתי את החלק התיאורטי. לחלק המעשי עלינו שנינו לטיסה שהתבצעה כולה מעל שדה דב. התרגיל הראשון שנתבקשתי לעשות היה פנייה חדה. כנראה שעשיתי אותה יותר מדי חד כי הבוחן נלחץ ואמר לי משהו בסגון "בסדר, בסדר. תתיישר". אחר כך טיפסנו לגובה 2,000 רגל ונתבקשתי לבצע תרגול של נחיתת חרום. זהו בגדול, ומאז רישיון טיסה מספר 227 שייך לי. בעקרון את הלימודים סיימתי כשהייתי כבר בצבא.
גם אז היה מסובך לטוס כמו היום עם מרשים, ובקרות ובלגאנים בקשר? איך אפשר בכלל להשוות? בתקופה ההיא היו לנו את שדה דב, הרצליה, תימן, ראש הנקרה, עטרות ובטח שכחתי עוד כמה. אבל מה שיותר ממעניין, זה שהיו לנו המון מנחתים שהיו פזורים בכל חור בארץ. אל תשכח שלא היו לנו טרנספונדרים ולא הינו צריכים אישור בקר בכדי לטוס לנקודה כזו או אחרת, ככה שהינו מסתובבים למשל בנגב ונוחתים איפה שבא לנו. טיולים של שלוש – ארבע שעות ללא הפרעה, לא היו נדירים. אלו היו שנות פריחה.
ואחרי שאתה כבר טייס מאיפה מגיע בית ספר לטיסה והדרכה? עניין של יוזמה. באותה תקופה בה התחיל להתגלגל אצלי כל רעיון "התעופה האזרחית" הייתי המפעיל של סקצית הטיס בקלוב התעופה. לימדנו שם טיסה על מטוסי פייפר C90 שקיבלנו מעודפי חיל האוויר. באותה תקופה אם רצית ללמוד טיסה היית עושה זאת אך ורק אצל מדריך בוגר חיל האוויר.
עניין של חוק? לא, עניין של היצע. באותה תקופה כל מדריכי הטיס היו אך ורק יוצאי חיל האוויר. מאיזו שהיא סיבה החלטתי שאני מארגן קורס מדריכי טיס שעתיד היה להיות הקורס האזרחי הראשון במדינת ישראל. בסיומו היו אמורים להצטרף להיצע המדריכים גם כאלו שלא היו טייסים ומדריכים בחיל האוויר הישראלי. אבל, כמעט כמו כל דבר שקשור לתעופה במדינת ישראל, יותר קל להגיד מאשר לעשות. דבר ראשון שעשיתי, היה לגשת למנהל התעופה בכדי לבקש אישור לקיומו של קורס מדר"ט אזרחי. במנהל ישב בזמנו (אנחנו מדברים על 1985 בערך) אדם בשם שחורי (ז"ל), ששמע את בקשתי וקודם כל התנגד. מדריכי טיס אזרחיים? הצחקת אותנו.
אז מרימים ידיים? להיפך. מתעקשים. התחלתי לדחוף את העניין ולהתעקש. בסופו של דבר הציבו לי תנאי: " אם יתברר כי כל המדריכים בקורס המדר"ט הם יוצאי חיל האוויר, אז יאשרו לי לקיים את הקורס". צ'יק צ'ק העמדתי להם בשורה את ששת המדריכים שהיו אמורים להדריך אצלי בקורס המדר"ט, והקורס האזרחי הראשון יצא לדרך.
היו הרבה קופצים על המציאה? בהתחשב בתקופה, כן. את הקורס התחילו, אם אני זוכר נכון, 14 חניכים וסיימו אותו 6 או שמונה. אני הייתי אחד מהם כמובן.
ומתחילים להדריך? כן. התחלתי להדריך טיסה בשדה הרצליה במסגרת קורסי צ'ופר לעובדי התעשייה האווירית. ככה התחלתי להיכנס לאט לאט לעניינים.
איך מנחמי מעפולה שהדריך בהרצליה, חוזר לעפולה ולמגידו? באיזה שהוא שלב מסרו לי מחיל האוויר שיש שני מטוסים פייפר "שאין מה לעשות איתם" והציעו לי לקנות אותם. ההצעה הזו הייתה תחילתו של הקשר שלי עם מגידו. החלטתי לרכוש את המטוסים ולהחנות אותם במגידו בכדי לפתוח שם סניף של בית ספר לעובדי התעשייה האווירית. השדה היה בזמנו פתוח וריק והפעילות היחידה שהייתה בו הייתה פעילות הדאונים אחרי שסילקו אותנו מרמת דוד. בקיצור, הבאנו את שני המטוסים, מכולה והתחלנו לארגן בית ספר. בסופש"ים הייתי טס ומדריך ובשאר השבוע עבדתי, בעפולה, כנהג מונית. למרבה השמחה הקורס הראשון שארגנתי נחל הצלחה מסחררת – 24 אנשים נרשמו לקורס שכלל תיאוריה וחלק מעשי ומתוכם סיימו את הקורס 20 חניכים. זו הייתה הצלחה מדהימה. יותר מזה, לרבים מהם יש רישיון עד היום ויש ביניהם כמה שכיום טסים בארקיע או באל על.
איך מוכרים דבר מוזר כמו "קורס טיס" לאנשי עפולה? בעפולה היה בזמנו בית גדול שהיו משתמשים בו להדרכת חוגים. תליתי שם מודעה ותליתי מודעות גם בכל מני מקומות אחרים בעפולה.
אתה זוכר מחירים? אל תתפוס אותי במילה, אבל אם אני זוכר טוב אז שעת טיסה עלתה משהו כמו 60 ש"ח וליטר דלק תעופתי עלה בסביבות 1 – 1.5 ש"ח.
מי בא ללמוד? ממש כמו היום - אנשים שהיה להם ג'וק בראש. אין מה לעשות, הג'וק הזה זו התמכרות לנצח וכשיש לך ג'וק כזה זה לא עוזב אותך.
ואצלך הג'וק עוד קיים? בטח, איזה שאלה. אחרת לא הייתי כאן. לצערי אני כרגע לא טס אבל רק בגלל שניהול החברה גוזל ממני כל שנייה פנויה וממש לא נשאר לי זמן לטיסה.
הפסקה קצרה – הזכרת דאייה ליד הבית, הזכרת שסילקו אתכם מרמת דוד. כמה מילים על זה. בזמנו מפקד בסיס רמת דוד היה אל"מ מנחם בר (מי שהיה מאוחר יותר סגן מפקד חיל האוויר בתקופת מלחמת ששת הימים וסגנו של עיזר ויצמן. ט.ב.י) שהוא דואה ותיק. בהיותו חובב דאייה ומפקד הבסיס, הוא יסד פעילות דאייה מתוך רמת דוד. חיל האוויר "נתן" לנו פייפר לגרור את הדאונים והקטע היה שלפעמים הפייפר הזה היה גורר אותנו במקום לצאת למשימות סיור צבאיות ואת הדאונים היינו מחנים בתוך ההאנגרים הצבאיים. תשאל איך היה מקום.
איך באמת? פשוט. את המטוסים מנחם היה פוקד להחנות בחוץ כדי לפנות מקום לדאונים. זו הייתה תקופה... בסופו של דבר מנחם בר התקדם לתפקיד בכיר יותר ואותנו סילקו מהבסיס.
ברשותך, נחזור עכשיו ללימודי הטיסה במגידו באיזה שהוא שלב המשכתי להתרחב. נקודת הזמן "הקריטית" הייתה ההחלטה לרכוש עוד מטוס לשימוש בית הספר. רכשתי עוד מטוס ואז פנו אלי מהמנהל "ורמזו" לי שכמות המטוסים שאני מפעיל, גדולה מכדי להיחשב "סניף של התעשייה האווירית במגידו" ושאם אני רוצה להמשיך, אז אהלן וסהלן, אבל שאפתח בית ספר רשמי במגידו. כך היה, ועל מפת התעופה עלתה חברת "כנפי העמק".
כנפי העמק מוכרת לי. זו לא ישראייר שלפני נוחי דנקנר? נכון מאוד. אתה יכול להגיד שאני "האבא" של ישראייר. הנה איך התגלגל הסיפור- כמה וכמה שנים אחרי פתיחתה של חברת כנפי העמק במגידו (בנקודה הזו היה ויכוח בין מנחמי לנעמה, בתו הקטנה, לגבי התקופה וההערכה נעה בין 10 – 15 שנה לאחר פתיחת כנפי העמק. ט.ב.י) החלטתי שהגיע הזמן שכנפי העמק יתעסקו גם בתעופה פנים ארצית. השלב הראשון היה הבאתם של מטוסים גדולים (שורטס 333 ומאוחר יותר שורטס 360) . חברתי לאורן ליבוביץ' שנכנס כשותף בחברה וביחד רכשנו שלושה מטוסים מתוך מטרה לייסד קו מגידו – אילת. הקו לא התגלה כמאוד רווחי בלשון המעטה. אבל לפחות הייתה לנו חברת תעופה. קצת אחר כך קיבלנו הצעה להפעיל, פעמים ביום, קו משדה דוב לערד. בתכל'ס, גם כאן ידענו שכסף טוב לא יצא מזה, ובאמת הפסדנו כסף על התפעול, אבל לפחות ככה יכולנו לקבל דריסת רגל וגושפנקא לפעילות משדה דב. דריסת הרגל הזו עזרה לנו כשפורסם מכרז להפעלת קו משדה דב לאילת. אחת הסיבות שהביאו לזכייה במכרז הייתה העובדה שגם ככה היינו כבר מעורבים בטיסות צ'רטר לאילת ממגידו. אז זכינו בקו משדה דוב לאילת למגינת ליבה של ארקיע ושלוש פעמים ביום יצאו מטוסי כנפי העמק לאילת וחזרה.
ארקיע עשו לכם צרות? סיפור קטן שיסביר לך מה הלך אז. השמועות מספרות כי איזי בורוביץ', מי שהיה אז מנכ"ל ארקיע, מינה אדם מיוחד שתפקידו היה לרשום כל מי שטס איתנו לאילת כדי ליצור רשימה של "אסורי טיסה לאילת בארקיע". כל מי שטס איתנו היה פסול בארקיע. אבל עזוב, אלו הצרות הקטנות. הצרות הגדולות היו שגם הקו הזה התגלה כמאוד לא רווחי ובאיזה שהוא שלב חברת כנפי העמק ואני מצאנו עצמנו בחובות של מיליונים. לשמחתנו הרבה הגיע נוחי דנקנר, רכש את כנפי העמק והפך אותה לישראייר של היום.
מתי צצה מגידו תעופה? כשכנפי העמק החלה להתעסק בקווי טיסה מסחריים עם מטוסים גדולים אז ביצעתי הפרדה בין שתי הפעילויות – הדרכה וכיף מצד אחד וטיסות מסחריות בצד השני. לטובת ההפרדה הזו נפתחה מגידו תעופה הקיימת עד היום ומפעילה, היום, ארבעה מטוסים להדרכות, קורסים מתקדמים וטיסות כיף – שני מטוסי ססנה 152, מטוס ססנה 172 אחד ופייפר צ'ירוקי. בתכל'ס היום אנחנו מבצעים אצלנו את כל הפעילויות המעשיות (לכל הקורסים וההגדרים) ולימודי התיאוריה ואפילו פתחנו סניף של לימודי תיאוריה בטבריה לטובת החניכים שלנו שגרים שם. על כל הפעילות אחראים שישה מדריכים פעילים שמעבירים את כל הקורסים.
עם כל הניסיון שלך, איך אתה רואה את התעופה כיום? בדרך לאבדון, לחיסול טוטלי. מנקודת המבט שלי הנפילה התחילה במחירים. בעקרון אני די יושב על מי מנוחות מכיוון שאני לא נמצא תחת רש"ת. אבל כל שאר המקומות צריכים לשלם לרש"ת ושוחטים אותם. אז נכון, גם לי יש הוצאות "שנכפות" עלי דוגמת מיסים ומאבטח, אבל ממש אין מה להשוות. אנשים בתחום נמצאים היום במצב בו הם מתקשים להתפרנס ולחיות. הרשות לוחצת עלינו ולנו אין מי שייצג את האינטרסים שלנו, של הטייסים, בתי הספר לטיסה וכו'.
קח אותי לדוגמה. אני בן 71 ואני עובד כל יום, אבל ממש כל יום כולל סופ"ש, מעל 12 שעות ביום כאן במגידו. אם אני לא כאן, זה בגלל שנסעתי למנהל להסדיר כל מני נושאים או לטפל בענייני החניכים שלי. את כל זה אני עושה לבד ולא בגלל שככה אני רוצה, אני עצוב להגיד שזה בגלל שרק ככה אני יכול. חד וחלק – אין לי מאיפה לשלם משכורת לעובד!! רק תסתכל לאיזה מצב הגענו – אם אקח עובד לא יהיה לי כסף לעצמי. אז אני לא לוקח עובד ובגלל זה אני מתרוצץ מעל 12 שעות ביום. אז מה נשאר לי לעשות? אם אני אעלה מחירים אנשים עוד יפסיקו לטוס. הנה, רק לאחרונה ביצעתי העלאת מחירים אפסית, אחת שמכסה רק את ההתייקרות של הדלק. בתכל'ס לי לא יצא מזה כלום, כי הכסף הנוסף שאנשים משלמים נעלם למעשה בקופת חברת הדלק, הוא לא הולך אלי לכיס. העזרה היחידה שיש לי היא נעמה, הבת ה"קטנה" שלי (27) שבמהלך השבוע עובדת ומתפרנסת כעורכת דין בת"א ובסופי השבוע היא מסייעת לי בעסק, וגם היא הושפעה מהמצב של התעופה.
מה זאת אומרת? אם לאבא שלי היה בית ספר לטיסה הייתי כל היום באוויר... אתה רואה. גם היא נפלה קורבן למצב ובמשך תקופה ארוכה היא לא חידשה את הגדר המכשירים שלה בגלל הבלגאנים. רק עכשיו היא מתחילה לחזור לתחום, לחדש את הבדיקות הרפואיות ולחזור לכושר. חוץ ממנה יש לי עוד 2 בנות גדולות יותר שהיו גם הן בקטע של טיסה ונטשו אותו.
מה עם האגודה, היא לא מסייעת? האגודה? נו באמת. האגודה היא זו שצריכה לפעול מול הרשויות בכל מה שקשור לתעופה האזרחית. הדגש הוא על צריכה, לא על עושה. זה נחמד מאוד שהם מארגנים ניווטים, תחרויות נחיתות דיוק ושאר פעילויות ספורטיביות, אבל מה עם מה שבאמת חשוב? מה עם היכולת לטוס, להתפרנס? להוציא ולשמור על הגדרים? הנה קח דוגמא – הגדר מכשירים. ההגדר הזה הוא בד"כ השלב הבא לרוב הטייסים אחרי הקורס הפרטי. למה האגודה לא לוחצת למשל על התקנת ILS בשדות נוספים מלבד בן גוריון? או על האפשרות להתאמן בבסיסים חיל האוויר? בזמנו הצלחתי להגיע להסכם עם בסיס רמת דוד וקיבלתי מהם אישור להתאמן על הנמכות מכשירים אצלם. ככה היה לטייסים שלי מקום נוסף, וקרוב, להתאמן בו בגישות ILS. בא המנהל וביטל את זה בטענה שגישת ה-ILS לרמת דוד לא מופיעה בשום פרסום בינ"ל ולכן היא לא גישה תקנית ולא ניתן להתאמן או להבחן עלייה. רוצה עוד צרות? התחזוקה יקרה, האגרות לרישיון יקרות. הכל יקר. אז למה אף אחד לא מטפל בזה? למה אין גוף שמרכז את הנושא ומתחיל לדחוף קדימה?
אתה מרגיש את זה בנטישה של אנשים? חד משמעית כן. אנשים פשוט מפסיקים לעשות, למשל, הגדר מכשירים. זה מתחיל בעובדה שעולה להם הון עתק להוציא אותו, שלא לדבר על בלבול המוח שבתאום ההנמכות והגישות, ואחר כך עולה להם עוד יותר יקר לשמור עליו. שוב זה מתחיל בתיאומים, הרי יש רק מקום אחד להתאמן בו, ומה שיותר מעצבן – הם נדרשים להבחן כל חצי שנה. למה טייס צריך כל חצי שנה להוציא סכום כסף על בוחן ומבחן מכשירים? אי אפשר להרשות לבתי הספר לעשות מבחן פנימי, כמו במדינות רבות בעולם, ורק פעם בכמה שנים, למשל, לעשות מבחן עם בוחן? אבל לא מדובר רק בבעלי הגדר מכשירים. אני יכול להגיד לך חד משמעית שבשנים האחרונות איבדתי עשרות לקוחות – גם כאלה שוויתרו על הוצאת רישיון ולא פחות, בעלי רישיון שפשוט הפסיקו לטוס כי זו נהייתה הוצאה שהם לא יכולים לעמוד בה. אתה יודע מה עוד חמור בעיני? הקושי של אנשים לגייס כסף ולטוס קשור קשר הדוק גם לרצף התאונות שהיו בזמן האחרון. אנשים טסים פחות, לא שומרים על מיומנות ועל מקצועיות ואז קורות תאונות שהם תולדה של טעות טייס.
היום, כשבא אליך בחור צעיר ונלהב ומתעניין על הוצאת רישיון, מה אתה אומר לו? כשבא בחור צעיר מצד אחד מאוד חשוב לי לעודד אותו ולו בגלל שאני זוכר את עצמי בגיל הזה - מלא התלהבות ורצון לטוס. אז באים חברה שלומדים על חשבון המענק, וחברה שקורעים את התחת בשביל להרוויח כסף לרישיון אבל לצערי אני רואה איך לאט לאט הרבה מאותם בעלי חלום נאלצים לנטוש את החלום שלהם כי אין להם איך להגשים אותו.
אתה מנסה לעזור להם בצבירת שעות, למשל ע"י הבטחה לטיסות העברה? אני מנסה כמה שאני יכול. אבל אם למדתי משהו בחיים שלי, זה לעולם לא להבטיח דברים שאולי יהיו בעתיד. איך אני יכול להתחייב על העתיד? אני יודע מה יהיה מחר? הנה, רק לאחרונה יכולתי להבטיח הרים וגבעות ובאה מלחמת לבנון השנייה וחודש שלם השביתה לי את העסק. אז אני יכול להבטיח משהו, או לתכנן?
יש כאלה המודאגים מהיציבות הכספית שלכם? אנשים מרגישים אם מי יש להם עסק ורואים שהמקום מסודר ויש להם אמא ואבא. אם ניקח כדוגמה בי"ס שהפיל הרבה – אוויה – אז שם הרבה אנשים קיבלו מכה כי נתנו להם להאמין שבקצה המנהרה יש אור בדמות אל על וארקיע. אני לא עושה את זה. אני לא מבטיח דברים עתידיים, אני כן מבטיח שאני יעזור כמה שאני יכול. בגלל זה אני גם לא אוהב לקחת בוחטות של כסף מאנשים. תשלמו לי רק על מה שטסתם. ככה אנשים רגועים ולא דואגים. מי שרוצה לרכוש שעות מראש, אז אני מוכן לזה, אבל מקסימום 10 שעות, לא יותר.
למרות הכל אתה כאן מתרוצץ ומחייך אין מה לעשות. אני אוהב את התחום הזה ואני גאה במקום שייסדתי. הנה, תראה למרות המצב והבעיות יש לי כאן פעילות שוקקת. אנחנו מצליחים להחזיק כאן בית ספר פעיל עם שישה מדריכים והרבה חניכים ועושים הכל באהבה ובשמחה ואתה יכול לראות את זה באווירה ובהתנהלות המקום. כולם כאן על תקן חברים במשפחה גדולה. לטייסים שלי כיף לבוא לכאן לטוס, או סתם לשבת ולשתות קפה ואתה יכול למצוא אצלי לקוחות מעפולה וטבריה אבל גם מחיפה ות"א ואפילו רחוק יותר. ככה שלמרות המצב הלא קל, אנחנו מאושרים וגאים במה שטיפחנו כאן.
יהי זכרו ברוך